“ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בנ”י בכל מסעיהם”

נשאלת השאלה הרי פרשתינו עוסקת בהקמת המשכן, שבה גילוי השכינה ניכר, ואילו כשהענן עולה המשכן יוצא למסע יחד עם בני ישראל, והשכינה מסתלקת מהמשכן.

אם כן מדוע פסוק זה העוסק במסעות בנ”י – (עניין שנזכר בפרשת בהעלותיך )מופיע בפרשתינו  ונזכר דווקא בסיום הפרשה ?

הביאור לכך- הגשמת תכליתו של המשכן היא דווקא במסעות במצב שהשכינה לא גלויה.

כאשר השכינה שורה במשכן והנוכחות האלוקית מוחשית קל יותר לקיים את רצון ה’ ,כאשר הענן מסתלק והשכינה לא גלויה קשה יותר לקיים את רצון ה’.

היעד של הבריאה הוא לברוא לקב”ה דירה בתחתונים, הגלות דומה למסעות שבה השכינה לא גלויה ,אבל עיקר מטרתנו – להתגבר על הקושי ולהביא את האור האלוקי אל העולם גם במצבו הנחות, וכך אנו מגשימים את מטרת הבריאה ובוראים לקב”ה דירה כך שבכל מקום בעולם הקב”ה יתגלה במלוא הדרו.

ולכן עניין זה מופיע דווקא בסיום הפרשה העוסקת במשכן ובהשראת השכינה ,כדי ללמדנו שעיקר עבודתנו עד ביאת המשיח היא לברוא לקב”ה דירה בתחתונים.

“וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויבאו מטוה את התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש“.

יש להבין מדוע פתח הכתוב בלשון יחיד – ”בידיה“ וסיים בלשון רבים ”טוו“, היה לו לומר הכל בלשון יחיד ”בידיה טוותה“, או הכל בלשון רבים ”בידיהן טוו“. ונראה ליישב שהכתוב בא לרמוז שלמעשה לא הנשים עשו את הדבר הזה אלא ידיהן היו פועלת מכח המלאכים ששלח ה‘ לעזור להן. כי אין אדם שיהיה מסוגל לעשות מלאכת מחשבת שכזו ללא סיוע מה‘. כך שלמעשה היו המלאכים מניעים את ידיהן בצורה הנכונה כדי ליצור הצורה הרצויה, והקב“ה החשיב את הנכונות והרצון של הנשים כאילו עשו את כל המעשה לבדן. והדבר רמוז בפסוק באופן הבא ”בידיה“ – בידי האשה – ”טוו“ המלאכים. זאת אומרת שהמלאכים היו מניעים ידי הנשים כדי שיטוו כפי שצריך ויש רמז לזה שהיה להם סיוע משמים מהמילה ”בידיה“ חלק את המילה ”בידיה“ לשתים ותקבל ”ביד“ ”יה“, לרמוז שהדבר נעשה כביכול בידו של הקב“ה, וידו הארוכה של ה‘ הם המלאכים.

כך גם  בבניית המקדש מצד אחד כתוב “ועשו לי מקדש”-כלומר אנו מצווים לבנות את בית המקדש מצד שני נאמר ” מקדש אדני כוננו ידיך” כלומר הקב”ה יבנה את בית המקדש, אלא החובה שלנו היא לעשות לשכינה דירה בתחתונים ע”י קיום תורה ומצוות בגלות אבל אנו לא יכולים לעשות זאת בלא סייעתא דשמיא, ולכן אנו עושים מה שיכולים, והקב”ה עוזר לנו ומשלים את מלאכתנו ומשרה שכינתו בתוכנו, כפי שנאמר “מקדש אדני כוננו ידיך”.

מעשה הכרובים

בבוא הגאולה יתוקן אחד העוונות החמורים ביותר בדברי ימי ישראל – חטא העגל. זה חטא חמור כל-כך, עד שהקב”ה הודיע כי בכל עת שיעניש את עם ישראל על חטאיו, יישא העם את עונשו גם על חטא זה שנאמר: “וביום פקדי, ופקדתי עליהם חטאתם”.

נשאלת השאלה איך לאחר כל הניסים שעם ישראל ראו ביציאת מצרים עשו עוון חמור זה, האם הם באמת חשבו לעבוד עבודה זרה?

כמו כן כיצד הקב”ה מצווה לעשות שני כרובים ולהעמידם על ארון העדות הרי זה נראה כמו פסל (ח”ו)?

המפרשים מסבירים שכוונתם המקורית של בני ישראל הייתה ליצור אמצעי שיסייע להם בעבודת ה’. בני ישראל לא ביקשו חלילה תחליף לקב”ה; הם חיפשו תחליף למשה רבנו. כך הם גם אומרים בפירוש: “כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו”. הם חיפשו גורם מקשר בינם לבין ה’, כפי שהיה משה רבנו.

טעותם הגדולה הייתה המחשבה כי ביכולתם ליצור בעצמם את הדבר שיקשר בינם לבין ה’. כשהקב”ה מצווה לעשות שני כרובים של זהב ולהעמידם על ארון העדות בקודש הקודשים – זה שיא הקדושה; ומבין הכרובים אכן נשמע ונתגלה דבר ה’ – “ודיברתי איתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים”. אך כאשר אדם מחליט על דעת עצמו לעשות דברים שבהם תשכון כביכול הקדושה – מזה עלולה להיווצר עבודה זרה בכל חומרתה. כשאדם מחליט ליצור ‘מקַשרים’ בינו ובין הקב”ה, עלול להיווצר מזה מצב של ‘שתי רשויות’ ועבודה זרה ממש.

אולם בזמן הגאולה, על-ידי תשובה שלמה על חטא העגל, יהפוך יום עשיית העגל לחג (כתבי האריז”ל), ואז יתקיימו דברי אהרון “חג לה’ מחר” – “ונמצא כי חג לה’ מחר בעצם, ומחר זה לאחר זמן-בימות המשיח”.

פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון

לגבי צורת המעיל של הכהן הגדול, כתוב בפסוק “ועשית על שוליו רימוני תכלת וגו’ על שוליו סביב ופעמוני זהב בתוכם סביב”.

צריך להבין מדוע צורת הפעמונים הייתה דווקא בצורת רימונים?, כמו כן  מטרת הפעמונים בשולי המעיל היא : “ונשמע קולו בבואו אל הקודש ונשאלת השאלה, הרי מפורש ש”לא ברעש ה'” אלא דווקא ב”קול דממה דקה”?

 ההסבר לכך- הכוהן הגדול נכנס אל המקדש לא כאדם פרטי, אלא כשליחו של כלל-ישראל. כאשר הכוהן הגדול נכנס אל המקדש, הוא ‘מכניס’ עמו את כל עם-ישראל. לכן היה צורך בפעמונים המצלצלים, כדי להכניס אל הקודש גם את אותו חלק בעם-ישראל שעבודתו היא מתוך ‘רעש’  : היא עבודת בעלי תשובה ,שנעשית ברעש דווקא, בדוגמת מי שבורח מסכנה, בנוסף העבודה מתוך רעש מסמלת התפעלות .  דבר זה נרמז גם בכך, שהפעמונים היו קבועים על שולי המעיל של הכוהן הגדול כיוון מדובר ביהודים שנמצאים בדרגה תחתונה, ב’שולי’ המעיל, אבל גם אותם צריך הכוהן הגדול להכניס עמו אל הקודש.

 ואילו “קול דממה דקה” היא עבודת הצדיקים.

לכן במשך כל השנה כולה, עבודת הכהן הגדול היא ברעש, ונשמע קולו בבואו אל הקודש, מפני שהוא צריך להכניס לקודש גם את אלו שנמצאים בשולי המעיל, אבל ביום הכיפורים, כאשר הוא נכנס לקודש הקדשים, הכהן לבוש בגדי לבן ללא הרימונים כיוון שביום הכיפורים כל בנ”י קרובים אל הקב”ה ועבודתם היא אכן בקול דממה דקה.

הפעמונים עשויים דווקא מרימונים ,כדי ללמד זכות על עם ישראל :’כפלך הרימון רקתך’  -שאפילו הריקנים שבך מלאים מצוות כרימון.

מסופר על חסיד סאטמר שנשלח על ידי רבו לקבל ברכה מהרבי לזרע של קיימה.

הרבי ברכו במאור-פנים-וה’ יתברך יעזרכם ויהיו לכם בנים וכו.

לאחר הברכה הרבי פנה אליו ושאלו: “כמדומני שבימים אלו יש יארצייט בסאטמר”, והאדמו”ר נוהג לשאת דברים ולערוך סיום מסכת , שמא תאמרו לי מה אמר באותו מעמד?”.

“אכן”, השיב החסיד, “האדמו”ר ערך סיום על מסכת חגיגה והתעכב על הביטוי המופיע שם  בגמרא : ‘פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון’, ושאל האדמור : איך ייתכן שפושעי ישראל יהיו מלאים מצוות כרימון?

הרבי ענה לו  : אף אני למדתי את הגמרא בחגיגה, ולי היה קשה בדיוק להיפך אם הם ‘מלאין מצוות כרימון’ איך שייך לכנותם ‘פושעי ישראל’?!”…

סופו של דבר שאותו חסיד סאטמר אכן זכה שביתו יתמלא בבנים.

המצווה הפותחת את פרשתנו עוסקת בעבד עברי: דיניו של עבד עברי משקפים את כללות המהלך של עם-ישראל. הפסוק “שש שנים יעבוד” מתאר את הגלות, והמשך הפסוק – “ובשביעית יֵצא לחופשי חינם” – רומז לגאולה העתידה.

פירש החזקוני: “שש שנים יעבוד רמז לשש מלכויות ששעבדו בישראל – מצרים, אשור, בבל, מדי, יוון, אדום; ובשביעית יצא לחופשי”.

עניינו של עבד שהוא עובד את אדונו ומתייגע ומתאמץ כדי שאדונו ירוויח מעבודתו, אבל עם זה עליו לחוש ש”בשביעית יֵצא לחופשי”. כשהעבד יודע שאחרי שש שנים הוא עתיד לצאת לחירות, העבודה קלה לו יותר והוא יכול לעסוק בעבודתו מתוך שמחה.

עבודת העבד מסמלת את כללות עבודתנו בזמן הזה. “שש שנים יעבוד” רומז לעבודתנו בששת אלפי השנים של קיום העולם הרגיל, ואילו “בשביעית יֵצא לחופשי” רומז לאלף השביעי, “יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים”.

כדי שנוכל לעבוד את עבודתנו בתקופת הגלות, עלינו לזכור ולחוש שהמטרה היא להגיע ל”בשביעית יֵצא לחופשי” – לזמן הגאולה. כאשר האדם ספוג בהכרה הזאת נעשית עבודתו בתקופת הגלות קלה יותר, והוא יכול להגיע לדרגה עליונה יותר ולעבוד את עבודתו מתוך עונג ושמחה.

בעומדנו בסוף תקופת הגלות, סמוך לאלף השביעי עלינו לחטוף כל הזדמנות לקיים מצווה ולעשות פעולה טובה מתוך שמחה, שעל-ידי זה מזרזים יותר את הגאולה האמיתית והשלמה.

מדוע נתקשה משה רבינו בעשיית המנורה?

מספרים חז״ל, שמשה רבנו נתקשה במלאכת המנורה ולא ידע כיצד לעשותה. הורה לו הקב״ה להשליך את הזהב שיועד למנורה אל תוך האש, והמנורה נוצרה מאליה.נשאלת השאלה מדוע נתקשה משה דווקא בעשיית המנורה?

הקושי שנתקשה משה היה בעיקר בהיבט הרעיוני של המנורה, ייחודה של המנורה היה בכך, שהיא הייתה ״עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל״. באמצעות המנורה האיר אור הקדושה לכל העולם כולו, והכול ראו שהשכינה שורה בישראל. למשה רבינו היה קושי על עצם העובדה שחפץ גשמי נעשה משכן לה׳, מה הקשר בין חפץ גשמי לבין השראת השכינה? לכאורה, משכן לקב״ה צריך לעשות באמצעות דברים רוחניים – לימוד תורה, תפילה בכוונה, רגשות של אהבת ה׳ ויראתו, כך מתקרבים לקב״ה ומשכינים אותו למטה. אם כן מה הקשר בין עצם גשמי לבין השראת השכינה?

התשובה לכך פשוטה- זהו רצונו של ה’ יתברך שע”י חפץ גשמי השכינה תשכון, ואצל הקב”ה אין שום מגבלות. כשהוא רוצה שדווקא מנורת זהב תגלה את קדושתו בעולם – כך נעשה.

יש בכך הוראת דרך נצחית גם בעבורנו-לא די להשכין את הקב״ה בצדדים הרוחניים של החיים – בתורה, בתפילה, במצוות – אלא צריך שגם הצדדים הגשמיים של החיים יהיו משכן לה׳.כאשר נשליך את עצמנו לתוך אש האהבה לה׳, ייעשו הדברים מעצמם, בכוחו האין-סופי של הקב״ה – כשם שנעשתה המנורה מאליה בתוך האש. בזכות האש הנ״ל נזכה לגאולה שלמה בקרוב ממש.

(לקוטי שיחות כרך א )

רואין את הנשמע ושומעין את הנראה (פירוש רש”י שמות כ,טו)

כאשר ירד הקב”ה על הר-סיני ונתן את התורה לעם-ישראל, קרה דבר שאותו מתארת התורה במילים: “וכל העם רואים את הקולות”. מפרש רבי עקיבא: “רואין את הנשמע ושומעין את הנראה”.

הראייה והשמיעה הן שתי דרכים שבאמצעותן מקבל האדם מידע מהנעשה סביבו: אדם יכול לדעת דבר-מה על-ידי שהוא רואה אותו בעיניו, או על-ידי שהוא שומע עליו ממישהו אחר. אלא שיש הבדל מהותי בין השניים.

הראייה מאמתת דברים בצורה הברורה והמוחלטת ביותר. אדם שראה דבר-מה, אינו זקוק לשום הוכחות והסברים.הוא משוכנע באופן מוחלט באמיתות הדבר. לעומת זאת, השמיעה אין בה עוצמה כה עזה, ועדיין נשאר מקום לספקות. מצד שני, הראייה תופסת רק את מציאותם של עצמים גשמיים, ואין בכוחה לראות דברים רוחניים. בנקודה זו יש מעלה דווקא לשמיעה, שאין לה מגבלה גשמית, ואדם עשוי לשמוע גם על דברים רוחניים, המציאות הגשמית היא בבחינת ראייה – ברורה ומוחשית. לעומתה, המציאות הרוחנית היא בבחינת ‘נשמע’ – מופשטת, דורשת הוכחות. כדי להכיר במציאות הרוחנית אנו נזקקים למחשבה ולהתבוננות, וגם אחרי כל זה, אין לה אותה מוחשיות שיש למציאות הגשמית. היא נשארת כדבר ששומעים עליו ולא רואים בעיניים ממש.

וזה החידוש שנתחולל בעת מעמד הר-סיני – “רואין את הנשמע ושומעין את הנראה”. המציאות הרוחנית (“נשמע”) נעשתה ברורה ומוחשית (“רואין”), ואילו המציאות הגשמית (“נראה”) איבדה מאמיתותה והועמדה בסימן שאלה (“שומעין”).

לא היה זה נס מיוחד, אלא בכך באה לידי ביטוי ההתגלות האלוקית של הקב”ה. כאשר נתגלה הקב”ה על הר-סיני, נעשתה מציאות הבורא הדבר הברור והמוחלט ביותר, ואילו העולם הגשמי איבד את ישותו העצמית, עד שהחלה להישאל שאלה, אם בכלל קיים עולם.

במעמד הר-סיני הייתה זו תופעה חד-פעמית וחולפת. אולם בימות המשיח יהיה המצב המיוחד ששרר בעת מעמד הר-סיני, המצב הקבוע של העולם, וכפי שנאמר: “ונגלה כבוד ה’, וראו כל בשר יחדיו” – תהיה התגלות כה ברורה של האמת האלוקית, עד שה”בשר” הגשמי יראה זאת. לא יזדקקו אז לשום הוכחות על מציאות הבורא, שכן הכוח האלוקי ייראה בפשטות ובבהירות, ממש כשם שאנו רואים כיום עצמים גשמיים.

דבר תורה קצר יתרו-רואים את הקולות לקריאה

דבר תורה קצר יתרו- מה גרם ליתרו לבא למדבר לקריאה

דבר תורה קצר יתרו-"לו הייתי רוטשליד" לקריאה

מה גרם ליתרו לבוא למדבר?

רש”י -מה שמועה שמע ובא כלומר יתרו היה יכול, להישאר במדין ולהתגייר שם, מה הביא אותו, לכך שהוא יבוא, כלומר שהוא יעשה מעשה ויצא מהגבלותיו, עד לידי כך שהוא יבוא למדבר שמם?

ועל כך מסביר רש”י: יתרו שמע את “קריעת יםֿ סוף ומלחמת עמלק” : בשני עניינים אלה שמע יתרו שדרושה עבודה של עשיית מעשה ויציאה מהגבלות הטבע -קריעת יםֿ סוף, שנתהווה עלֿ ידי “ויסעו” כלומר התחלת נס קריעת ים סוף נעשה ע”י כך שנחשון קפץ למים והתחיל ללכת כלומר עשיית מעשה. כמו כן עניינה של קריעת יםֿ סוף –יציאה מהגבלות העולם, ע”פ תורת החסידות הפיכת הים ליבשה, עניינה  ביטול ההגבלות והמחיצות שבין ההסתר וההעלם  לבין הגילוי ,ים מסמל את ההסתר, כיוון שמה שבתוכו מכוסה, ויבשה מסמלת את הגילוי ,היבשה גלויה לעין,כלומר בקריעת ים סוף ההסתר- הקב”ה נראה גלוי והאמת האלוקית נראתה בעולם.

גם במלחמת עמלק יש עבודה של עשיית מעשה ויציאה מההגבלות-

מלחמת עמלק – שנגרמה עלֿ ידי פגם ב”חכמה”, כאשר שאלו “היש ה’ בקרבנו אם אין ” והנצחון נתהווה עלֿ ידי “נושאים עיניהם למעלה” -התפילה לקב”ה היא המעשה ,בנוסף קליפת עמלק מבטאת קרירות ואדישות, “אשר קרך בדרך”. ה”קרירות” מתנגדת בעיקר לעבודה ש”למעלה מטעם ודעת” עבודה שמעבר לשיקולים שכליים. בדקותם של העניינים מסכים עמלק עם ההכרח בעבודת הקב”ה, אך הוא איננו מאפשר יציאה מהגבלות, עבודה שלמעלה מטעם ודעת. וזהו תוכנה הפנימי של מלחמת עמלק: שבירת ה”קליפה” של קרירות, אדישות והתנגדות לעבודה שלמעלה מן השכל,כלומר כדי לנצח את עמלק דרושה עבודה של יציאה מההגבלות הטבע.

השמועה אודות שני עניינים אלו – קריעת יםֿ סוף ומלחמת עמלק – השפיעה על יתרו,יתרו הבין שבכדי להתחבר לעם היהודי הוא צריך לעשות שני דברים לעשות מעשה  ולצאת מהגבלותיו הטבעיות,ולכן הוא התרחק מן הכבוד כ”כהן מדין”, ובא למדבר שמם כדי להתגייר.

דבר תורה קצר יתרו-רואים את הקולות לקריאה

דבר תורה קצר יתרו- מה גרם ליתרו לבא למדבר לקריאה

דבר תורה קצר יתרו-"לו הייתי רוטשליד" לקריאה

ובני-ישראל יוצאים ביד רמה (יד,ח)
ביד רמה – בריש גלי (אונקלוס)

מובא בספרים הקדושים, שבמילה “בריש” רמוזים שמותיהם של רשב”י (רבי שמעון בר יוחאי), האריז”ל (רבי יצחק בן שלמה), והבעל-שם- טוב   (רבי ישראל בעל שם).

וביאור הדבר: ידוע שהתגלות פנימיות התורה היא הכנה והקדמה לגאולה העתידה, וכמו שכתוב בזוהר שעל-ידי ספר הזוהר ייצאו בני-ישראל מהגלות ברחמים.

תרגום הפסוק (באונקלוס) “ובני ישראל יוצאים ביד רמה”, שהוא “ובני ישראל נפקו בריש גלי”, רומז על שלבי הגאולה שעל ידי לימוד פנימיות התורה. דהיינו, המילה “בריש”, פירושה מגלי ומפרסמי פנימיות התורה, לכן שלושה צדיקים אלו, שכל אחד מהם פעל רבות להפצת פנימיות התורה בעולם – שמותיהם רמוזים בתיבת “בריש”, המדברת על היציאה מהגלות, ביד רמה.

במילה זו רמוזים גם שמו של כ”ק אדמו”ר הריי”צ (רבי יוסף יצחק בן שלום, או רבי יוסף יצחק בן שטערנע שרה), שכן הוא גילה והפיץ את תורת החסידות בכל העולם, בשפות שונות ובאופן המובן אפילו לאנשים פשוטים.

ויש לבאר מדוע פירוש זה מובא דווקא בתרגום אונקלוס? התרגום נכתב בארמית- לשונם של אומות העולם, התרגום מביא את קדושתם של דברי התורה אל תוך לשון החולין של אומות העולם, כשם שתכלית הגאולה להביא את הקדושה אל כל העולם ולקדש את ענייני החולין בבריאה.

(ליקוטי שיחות ח”ג).

למען  שתי אתתי אלה בקרבו”

אומר הקב”ה “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות”.

כלומר הגאולה העתידה דומה לגאולת מצרים, ורמז נפלא לכך נמצא בפסוק זה, הגלות שאנו נמצאים בה עכשיו היא גלות אדום ,דהיינו עשו כמו שנאמר “עשו הוא אדום”.  אם נעשה חשבון של קרבו של פרעה, כלומר גימטריה של אותיות המילוי של פרעה- ” פה ריש עין הא ” יוצא 376, בדיוק כגימטריה של עשו, וזהו שאומר הכתוב “למען  שתי אתתי אלה בקרבו”,כלומר האותת –המופתים הם לא רק עבור פרעה, עבור גאולת מצרים, אלא הם גם עבור הגאולה העתידה שתצא מגלות עשו בקרוב בימינו ממש. (“אדרת אליהו”)