שנה הבאה בני חורין!?
את ההגדה אנו מתחילים בפיסקה: “הא לחמא עניא.., [זהו לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים. כל הרוצה יבוא ויאכל, כל הצריך יבוא ויפסח. השנה – כאן, לשנה הבאה – בארץ-ישראל. השנה – עבדים, לשנה הבאה – בני חורין].
מקום אמירת “הא לחמא עניא” איננו בבית-הכנסת, אלא בתוך הבית פנימה, לאחר עריכת הקידוש ולאחר הכרזת ‘מגיד’. אם באמת אנו רוצים להזמין את העניים לביתנו ,היינו צריכים לעשות זאת מיד אחרי התפילה בבית הכנסת ולא לומר זאת בביתנו !?
גם סיום הפסקה – לשנה הבאה בני חורין , עומד לכאורה בסתירה לאווירת החירות הכללית של ליל-הסדר, ולהנחיית ההלכה, לפיה “צריך לעשות כל מעשה לילה זה דרך חירות”! בלילה הזה ולא בשנה הבאה?
הביאור לכך:
בשעה שמסבים לשולחן הסדר ועומדים לפתוח באמירת ההגדה, עוד לפני שאנו מתוודעים לפרטי סיפור השעבוד ונפלאותיה של הגאולה, מתעוררות אצלנו כמה שאלות קשות התובעות מענה דחוף עוד קודם שתחל אמירת ההגדה :
כיצד יכול יהודי לחוש רגש אמיתי של חירות, “כאילו הוא עתה יוצא משעבוד מצרים”, בה בשעה שהוא שרוי בתוך גלות, במצב של “עומדים עלינו לכלותינו”, כאשר סביבו יושבים יהודים עניים – בממון או בדעת – ואפילו בן רשע?
כדי להסיר את הבלבול הנובע מן השאלות הקשות הנ”ל, מקדימים ופותחים באמירת “הא לחמא עניא”, המהווה הקדמה וכיוון-דרך כללי לסיפור יציאת מצרים ובכך אנו מבקשים לומר ולהדגיש כי היציאה ממצרים, כפי שהייתה, לא הייתה גאולה שלמה.
נקודת-מוצא זו תסביר לנו את המשך הפסקה: “כל דכפין… כל דצריך”. העובדה שהעוני עדיין קיים ואפשרי בעם ישראל, והמציאות שעם ישראל עודנו בגלות ועודנו במצב של עבדות – כל אלה נובעות מכך ש”אבהתנא בארעא דמצרים”; עם ישראל עדיין לא לחלוטין השתחרר משעבוד מצרים.
נשאלת אם כן השאלה, מה אם-כן פעלה יציאת מצרים, שבגינה אנו מצווים לערוך את ה’סדר’ ולנהוג בו “דרך חירות”?
על כך באה מיד התשובה: “השתא הכא”, אבל “לשנה הבאה בני חורין”. כלומר, גאולת מצרים היא אשר פתחה את ‘צינור’ הגאולה והיא אשר פרצה את הדרך אל הגאולה השלמה – ומשום כך אפשר כבר כעת לקיים בשלמות את “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו עתה הוא יוצא ממצרים”. ואדרבה, עצם הסיפור על יציאת מצרים, ובמיוחד אם הדבר נעשה באופן של “כאילו הוא עתה יוצא ממצרים” – זה כשלעצמו מגביה באחת את היהודי מרגש השעבוד אל תחושה ולבסוף גם למצב של “בני חורין”!. ואין הכוונה שצריכים להמתין עד לשנה הבאה, אלא הגאולה באה תיכף ומיד בניסן זה, וממילא בשנה הבאה אנו בארץ-ישראל כ”בני חורין”.
