בס”ד
“צהר תעשה לתיבה” (ליקוטי שיחות חלק י’)
הקב”ה מצוה את נח לעשות צהר לתיבה ,רש”י מפרש שני פירושים למילה צהר, פירוש ראשון –חלון, פירוש שני –אבן טובה מאירה.
על פירושים אלה ניתן לשאול- איך יתכן שחלון אחד או אבן טובה אחת יאירו תיבה שאורכה 150 מטר ו-25 מטר רוחב, כאשר בתיבה היו שלוש קומות, ובכל קומה חדרים רבים, כיצד הוארו כל החדרים שבכל הקומות מחלון או אבן בודדת?
תורת החסידות עונה על שאלה זו בצורה נפלאה בכך שהיא מבארת את מטרת ה”צהר” בדרך שונה – בתוך התיבה האיר אור אלוקי בגילוי -ההנהגה הייתה כמו בימות המשיח, החיות לא טרפו אחד את השני וחיו בשלום. (יש לכך רמז נפלא -המילה “תיבה” בסידור אותיות אחר נקבל את צירוף המילים בית ה).
ואילו מחוץ לתיבה היה מבול וחושך המסמלים את ההסתר בעולם
ההסתר מהאור האלוקי.
הקב”ה ציווה לעשות צהר בתיבה על מנת להאיר את העולם מהתיבה החוצה ולא הפוך מבחוץ פנימה.
לכך נעוצה בעובדה שבית המקדש אינו זקוק לקלוט אור מבחוץ, אלא להפך: הוא מהווה כך היו גם החלונות בבית המקדש-צרים בצדם הפנימי, והולכים ומתרחבים כלפי חוץ, הסיבה מקור אור לכל העולם.
התורה היא נצחית, והציווי בפרשת נח: “צהר תעשה לתיבה” הוא גם ציווי לזמננו: פרשת נח היא הפרשה הראשונה בחודש חשוון ובעצם מתקופה זו אנו “אנו יוצאים מהקדושה של חודש תשרי ומתחילים “להתעסק” עם גשמיות העולם, בדיוק כמו נח ,שיצא אחרי המבול מן קדושתה של התיבה (כציווי ה’ אליו “צא מן התיבה”) והתחיל מחדש ל”עבוד” בעולם
לעיתים בעבודתנו עם ענייני העולם אנו חווים קשיים ומרגישים פחות את אור הקדושה שהרגשנו בחודש תשרי, הקב”ה מצווה אותנו צהר תעשה לתיבה כלומר תפתח פתח (צהר -חלון) לאור הקדושה ותשאב כוחות מן הרוחניות ובכך יהיה לך כוחות להתמודד ולזכך את הגשמיות .ויותר מכך ביכולותו של האדם לא רק לפתוח חלון אל הקדושה ,אלא יש ביכולותו להיות כמו אבן (דבר גשמי) מאירה, כלומר להפוך את העולם עצמו מחושך לאור ,מגשמיות לרוחניות כך שכל הטבע עצמו יהפוך לאור וגילוי.
מסביר על כך הבעש”ט- “צהר” – אותיות “רצה”, “צרה” ו”הצר.”
“תיבה” – מסמלת את אותיות התורה והתפילה. “צהר תעשה לתיבה” משמעותו- בכוח עבודת התפילה של רצה (רצון), מהפכים את הצרה של הצר הצורר לצהר, המורה על גילוי אור רב ,ועל כך נאמר -“עת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע”. כלומר, לא זו בלבד שיינצלו מן הצרה, אלא שמתוך הצרה עצמה תצמח הישועה וההצלה.
