ערבי נחל

ערבי נחל

התורה מצווה אותנו על מצוות ארבעת המינים בפרשת אמור:  “ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל”.

“פרי עץ הדר”- אתרוג.

“כפת תמרים”- לולב.  

 “ענף עץ עבות”- הדס.

“ערבי נחל”- ערבה.

בשלושת המינים אתרוג לולב והדס סימני התורה הכרחיים על פי ההלכה וכאשר חסר אחד מהפרטים אותם התורה הדגישה – הרי לא קיימנו את המצווה: הדר הכוונה פרי לא יבש, הלולב חייב להיות “כפות” ומעץ שנותן פירות,”עבות” הכוונה ששלושת עלי ההדס צריכים לצאת מהענף , 3  עלים מכל נקודה.

אבל לגבי הערבה למרות שהתורה כותבת בפירוש “ערבי נחל”, שמשמעו ערבה שצומחת על הנחל, בכל זאת ההלכה קובעת שאת הערבה לא חייב לקחת דווקא מנחל ,אלא אפשר לקחת מכל מקום גם אם היא לא גדלה דווקא בנחל, ויש להבין מדוע שונה הערבה מכל שלושת המינים האחרים,  ודווקא בערבות  סימני התורה אינם הכרחיים להלכה ,ואפשר גם לקחת ערבה שלא גדלה בנחל ?  בנוסף צריך לבאר  מדוע התורה בכל זאת מדייקת וכותבת ערבי נחל (למרות שזו לא ההלכה) ?

לפני ביאור הדברים, נדון בשאלה נוספת- ידוע שבהושענה רבה צריך 5 ערבות לחביטת ערבות, וההלכה היא ,שצריך לכתחילה לקחת ערבות חדשות ולא להשתמש ב-2 ערבות שנמצאות בסט של ארבעת המינים ,אלא רק במצב שזה הכרחי ואין לאדם מספיק ערבות לחביטה אז מותר לקחת מהסט של ארבעת המינים. צריך לבאר מדוע?

יש לכך ביאור נפלא-

ידוע המדרש: ארבעת המינים מסמלים ארבעה סוגים בבני ישראל:

האתרוג – שיש בו גם טעם וגם ריח, מסמל יהודים שיש בהם גם תורה וגם מצוות. הלולב – שיש לו רק טעם (פרי התמר) אך אין בו ריח, מסמל יהודים שיש בהם תורה אך אין בהם מספיק מצוות. ההדס – שיש לו ריח אך אין לו טעם, מסמל יהודים שיש בהם מצוות ואין בהם תורה, ואילו הערבה – שאין לה לא טעם ולא ריח, מסמלת יהודים שאין להם לא תורה ולא מצוות.

הערבות שנמצאות בארבעת המינים הן ערבות”  מסורתיות”   כיוון שבחג סוכות הן היו “שכנות”  של המינים האחרים ,וספגו קדושה מהם, לכן הן הפכו להיות ערבות”  מסורתיות”   .

אבל בהושענה רבה לוקחים דווקא ערבות שלא ספגו מהקדושה דווקא ערבות שאין להם ”שכנים יהודים” והם גרים בין הגויים כתינוקות שנשבו ,ואותם אנו חובטים כדי לעורר אותם (ערבה אותיות ער – בה).

ערבות שגדלות בנחל על המים –”אין מים אלא תורה” הן ערבות עם זיקה למסורת ,ההלכה אומרת שבארבעת המינים אנו מאגדים אפילו ערבות שגדלות הרחק מהנחל, הרחק ממקור מים- הרחק מהתורה,

כיוון שגם את אותם יהודים אנו צריכים  לקרב, וגם עם אותם יהודים אנו צריכים להתאחד וגם אותם אנו צריכים להדביק במעלות של שאר במינים.

ואדרבה, הט”ז על השולחן ערוך כותב: “טפי ניחא להראות חידוש, וליקח אפילו שלא מן הנחל”…

והתורה כותבת דווקא נחל, משתי סיבות:

 1.כדי שנדע שאנו צריכים לקחת ערבות מאותו סוג כמו הערבות שגדלות הנחל.

2.כדי לרמוז לנו שכל יהודי גם יהודי שכרגע רחוק מאוד מהנחל(מהמים-מהתורה) גם הוא במקור שייך לנחל ,שייך לתורה.

ועל ידי אהבת הבריות נזכה גם אותם לקרבם לתורה עד שיגיעו למעלת האתרוג שיהיה בהם גם תורה וגם מצוות.