פרשת בחוקותי

משיחתו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל

לפרשת בחוקותי

פרשתנו פותחת בחשיבות עמל התורה ושמירת המצוות, והשכר העצום המובטח למי שמקימם (וגדול לאין ערוך שכרו של מי שמקיים הכל לשם שמים, ללא כוונה ומטרה לקבל שכר). בפסוק הראשון של הפרשה נאמר "אִם בְּחֻקֹּתַ יתֵּלֵּכּווְּ אֶת מִצְּוֹּתַ  תִשְּמְּרּו וַעֲשִיתֶם אֹּתָם". רבנו חיים בן עטר בעל ה"אור החיים" הקדוש כתב מ"ב פירושים עמוקים ומאלפים על פסוק זה, ופירושים אלה אינם דרשות בעלמא, אלא יש בהם מוסר ודרכי הנהגות שמהם אנו יכולים לגדול ולהתעלות בתורה ובמצוות.

לדוגמא, על הפסוק "וְּאת מִצְּותַ יתִשְּמְּרּו" אומר בעל אוה"ח הקדוש, שזה מלשון ציפייה והשתוקקות לשמור ולקיים את כל המצוות. וכמו שכתוב בפסוק 'ואביו שמר את הדבר' ופרש רש"י: "היה ממתין ומצפה מתי יבא". כלומר, למרות שגער יעקב אבינו ביוסף הצדיק בשעה שבא לספר לו את דבר חלומותיו, וזאת כדי שלא יקנאו בו אחיו, אבל הוא "שמר" את הדבר, הוא ציפה והשתוקק לראות מתי יתקיימו החלומות. כך גם כאן, האדם צריך לצפות ולהשתוקק מתי תגיע לידו הזכות והאפשרות לעמול בתורה ובמצוות. אומרים חז"ל שחייב כל אדם לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותי, אברהם יצחק ויעקב. וכי אדם יכול להגיע למעשי האבות הקדושים?

אלא הפשט הוא, שאדם צריך להשתוקק ולצפות מתי באמת יגיעו מעשיו למעשי אבותיו, ועצם הציפייה וההשתוקקות יש בהם מעלה וחשיבות מיוחדת . בביאור הפסוק של 'אם בחוקותי תלכו' כתב רבנו חיים בן עטר זיע"א בעל האור החיים הקדוש מ"ב פירושים מאליפים. ידוע שהאור החיים הקדוש קיבל על עצמו גלות בחייו, ונדד ממקום למקום. באחד ממסעותיו הגיע לנהר הסמבטיון, והמאפיין המיוחד של נהר זה הוא שכל ימות השבוע היה זועף ושוצף וזורק גחלי אש כך שאי אפשר לחצות אותו בשום פנים ואופן, ובשבת היה נח, אלא שבשבת אסור לחצות אותו, כי הוא נהפך לנהר רחב.

אוה"ח הקדוש הגיע בערב שבת לנהר והנה הוא שוצף וגועש, והוא אמר שם קדוש וחצה אותו. מאחורי נהר הסמבטיון חיים אנשים שכל חייהם מתנהלים על פי התורה הקדושה וכל משפטיהם על פי דיני התורה, ובראותם שהגיע אדם זר (הם לא ידעו שזהו האור החיים הקדוש ששמו הלך לפניו בכל מקום בעולם), הובילו אותו לפני רב העיר בחשד שהוא עבר את הנהר בשבת שכן אין שום אפשרות לאדם רגיל לעבור אותו ביום חול, והביאו אותו לדין תורה. הרב אמר להם להמתין עד אחרי שבת, ואז יראו מה לעשות עמו, ואותה שבת היתה שבת בחוקותי. והנה בליל שבת עמד הרב לדרוש, ואמר שמשמים גילו לו עשרה פירושים של הגאון הגדול הקדוש וכו' בעל האור החיים הקדוש, והוא יאמר להם שבעה פירושים כי שלשה פירושים נשכחו ממנו. באומרו כך, אמר לו האור החיים הקדוש שהוא יכול לומר לו את שלושת הפירושים החסרים של חיים בן עטר, כי הוא שמע אותם, ולא הוסיף לשמו שום תואר. כעס עליו הרב מאוד ואמר לו שהוא חצוף גדול להזכיר כך את שמו של האור החיים הקדוש ללא תוספת תארים, והזהיר אותו לבל יחזור על חוצפתו. למחרת אחרי תפלת שחרית של שבת קם הרב ואמר לציבור שגילו לו משמים עוד עשרה פירושים של הגאון הקדוש וכו' אור החיים הקדוש (וכל פעם היה מאריך בתארים מאוד), אלא שגם עתה נשכחו ממנו שלושה פירושים ואין הוא זוכר אלא שבעה. וכמו בערב, אמר לו האור החיים הקדוש שהוא מוכן להשלים לו את שלושת הפירושים הנוספים של חיים בן עטר כי הוא שמע אותם. כעס עליו הרב והזהירו שזו הפעם האחרונה שיתבטא כך. אחרי תפלת מנחה שוב קם הרב וסיפר שגילו לו עוד עשרה פירושים אלא שהוא אינו זוכר אלא שבעה, ושוב אמר לו האור החיים הקדוש שהוא ישלים לו את שלושת הפירושים של חיים בן עטר. מייד ציווה הרב לחבוש אותו בבית האסורים במקום חשוך, וכי הוא ידון אותו מייד במוצאי שבת ללא שום דיחוי. והנה במוצ"ש רצה הרב להבדיל, אך בכל פעם שהדליק את הנר לברך עליו, הוא כבה ללא שום סיבה, ולא הבין הרב את פשר העניין. יצא הרב לשאול בשמים מדוע קורה להם כך, ואמרו לו שכל עוד האור החיים הקדוש לא הבדיל הוא לא יוכל להבדיל, וכששאל מה יעשה, אמרו לו שהוא חבוש בבית האסורים. נבהל הרב מאוד והוציאו מבית האסורים אחר בקשת מחילה, ואז בעל 'אור החיים הקדוש' לימדו אל כל מ"ב הפירושים שלו. צא וראה כמה גדולה מעלתו של ה"אור החיים" הקדוש גם במערכות השמים. ואמרו לאותו רב שיאמר לאור החיים שהגלות שקיבל עליו נגמרה, והוא יכול לחזור לירושלים.