טו בשבט-עניינים הנלמדים מחג האילנות

טו בשבט הלכה למעשה אצל האדם

ייחודו של ה'צומח' מה'חי' וה'מדבר': הצמח מבטא את הקשר המתמיד שלו אל מקור חיותו, עד שכל ניתוק ממנו גורם לכיליונו. האילנות מבטאים זאת ביתר שאת, שכן הם מתקיימים קיום ממושך וסובלים את כל שינויי העונות של השנה, ועם זה נותנים פרי שנה אחר שנה . כשם שהעץ מחובר תמיד למקורו, לכוח הצומח שבאדמה, כך כל אדם צריך להיות קשור תמיד למקור חיותו-הבורא יתברך.
אמר הרבי מליובאוויטש "מהותו של אילן היא – היותו בתנועה של צמיחה וגידול. תכליתו ותפקידו – להניב פירות, ופירות כאלה שבהם טמון הזרע והגרעין, שממנו יצמחו אילנות ופירות כמותם. וזו שלמותו של אילן – שהוא עושה פירות ופירי-פירות עד עולם.

כלומר ט"ו בשבט, ראש-השנה לאילנות, מדגיש את חשיבותה של הפעילות לקירוב יהודים נוספים לאביהם שבשמים. עיקר עניינו של אילן הוא הפירות, שבאמצעותם אפשר להצמיח אילנות חדשים. מכאן יכולים אנו ללמוד, כי יהודי צריך לשאוף שיהיו עוד יהודים שלומדים תורה ומקיימים מצוות.

שככל שהעץ גדול יותר, הוא מצמיח יותר פירות. כך צריך כל יהודי להתאמץ ולגדול מעלה-מעלה בענייני יהדות, כדי שיוכל להפיץ עוד יותר תורה ומצוות בכל מקום שהוא יכול להגיע אליו, ולהכניס עוד יותר יהודים תחת כנפי השכינה.

"כי האדם עץ השדה": העץ עומד ערום, חשוף וקפוא בחורף. עליו נשרו בשלכת, חיצי הכפור פגעו בו למכביר, סופות עזות טלטלו אותו ואמרו לעוקרו. כשמביטים בו, נדמה שאין לו סיכוי ללבלב ולפרוח. ובכל-זאת, בעיצומו של החורף, אנו שמחים בו וחוגגים לכבודו, מתוך אמונה שילבש עלים ופירות לתפארת. כך ישראל, הנתונים בצרות הגלות ומצבם הרוחני נראה כמעט על סף התמוטטות, אך דווקא בתוך הסבל הזה נרקם אור הגאולה, אורו של משיח. (האדמו"ר מצ'ורטקוב) .
ילד קטן הוא כמו גרעין; אדם בוגר הוא העץ- השקעה אפילו קטנה בגרעין, תניב עץ חסון ופירות משובחים.
העץ נותר תמיד מחובר לשורשים ולא נסחף מפני כל רוח חולפת. אנו צריכים תמיד להתחבר לשורשים שלנו ולא לאפשר לאופנות חולפות שהיום הן כאן ומחר תיעלמנה לסחוף אותנו עמן.

השורשים שלנו הם האמונה התורה והמצוות !