דבר תורה קצר פרשת תולדות-הקול קול יעקב והידים ידי עשיו

הקול קול יעקב והידים ידי עשיו

מאת הרב יקי רט

בפרשת השבוע אנו קוראים על הברכות שיעקב מקבל מיצחק, בזכות רבקה שמלבישה אותו בבגדי עשיו. כמובן שהיה ברור לרבקה ברוח הקודש שיעקב הוא שאמור לקבל את הברכות, הן מצד זכותו, והן מצד שקנה את הבכורה מעשיו, ולכן פעלה לשם כך, אף שנאלצה לעשות זאת 'מאחורי גבו' של יצחק, אך יש לשאול בכל זאת: מדוע הדברים היו צריכים להתגלגל באופן הזה? מדוע לא יכלה רבקה לומר ליצחק את האמת הידועה לה על מעשי עשיו, ועל כך שיעקב הוא הראוי לברכה?

ננסה לענות על שאלה זו מארבעה כיוונים: מצד כל אחת מהדמויות המעורבות: יצחק, יעקב ורבקה, וכן מצד המסר לדורות מפרשה זו, בבחינת מעשה אבות סימן לבנים.

מצד יצחק, מסביר החת"ס כי הקב"ה סיבב זאת בכוונה, שלא ידע יצחק ממעשי הרשע של בנו, וזאת מכיוון שאי אפשר להמשיך ברכות אלא רק על ידי מי ששרוי בשמחה. אם היה יודע יצחק על מעשיו של עשיו, בודאי לא יכל להיות שרוי בשמחה שלמה, וגם ברכתו ליעקב לא הייתה חלה בשלמותה. לשם כך, העלים זאת ה' ממנו, וכהו עיניו מראות, ואף רבקה לא מספרת לו על כך כדי לא להעציבו, וכל זאת כדי שברכתו תהיה מתוך שמחה, ותחול במלואה על יעקב.

מצד יעקב, מבאר הרה"ק מקאז'יגלוב, שאין מעלה גדולה כענווה ושפלות הרוח, ובשביל שברכה תחול על המתברך – הוא חייב להיות ראוי לכך. הקב"ה סיבב את הדברים באופן הזה, כדי שיעקב ירגיש כביכול שיצחק אוהב את עשיו יותר ממנו, והוא עומד לברך את עשיו, ואין מונעים זאת מן השמים, והוא נאלץ לנהוג בערמה כדי לקבל את הברכה, כמצוות אימו, בוודאי שבאותה שעה ליבו של יעקב נשבר בקרבו, וכפי שכתוב במדרש רבה שבאותה שעה היה אנוס, כפוף ובוכה, והיה ליבו נמס כשעווה. אותה שעה, כשהרגיש יעקב שאין לו שום יישות ומציאות, היא הייתה שעת הכושר המעולה ביותר לקבלת הברכות.

מצד רבקה, מסביר הנצי"ב, כי בשונה מיחסי אברהם ושרה, יעקב ורחל, שגם כאשר היו ביניהם חילוקי דעות לא בושו לדבר בצורה ישירה ("חמסי עליך", ועוד), יחסי יצחק ורבקה היו בנויים על יראה. יראה זו נקבעה בליבה של רבקה מעת המפגש הראשון עם יצחק, כאשר ראתה אותו בשעה שהיה מתפלל, ונפלה מעל הגמל מרוב פחד ובושה, ומאז והלאה נקבע בליבה פחד ממנו, ולכן התייראה לספר לו את האמת על עשיו ונאלצה לנהוג בדרכים אחרות.

ואחרי הכל, ניתן לומר שמסר גדול טמון כאן לדורות עולם, שאין הברכה מסורה ליעקב ולעם ישראל אך ורק כאשר הוא נראה כיעקב, מתנהג ומתלבש כיעקב, אלא גם כאשר כלפי חוץ הוא נראה כעשיו, מתלבש כמו עשיו, וכבר אי אפשר להבחין בינו לבין עשיו, גם אז צריכים להבחין בקולו הפנימי של יעקב, שהוא בודאי נשאר קדוש וטהור, וראוי לברכה. גם כשרואים יהודים שאינם נראים כיהודים – עלינו להסתכל עליהם במבט פנימי, על הקול הפנימי, הנשמה הטהורה שבהם, ומתוך כך להבין שאף הם חלק מהברכה, ולהוציא מן הכח אל הפועל את נשמתם הטהורה. גם כשהידיים ידי עשיו, הקול קול יעקב!