דבר תורה קצר-פרשת בהר

"יגיע כפיך כי תאכל, ולא יגיע ראשך!"

מאת -הרב אברהם חזן

פרשת השבוע- בהר, פותחת במצות השמיטה. "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ".

התורה עצמה אומרת, כי שנת השמיטה היא השנה השביעית. כאשר באו לארץ התחילו לחרוש ולזרוע במשך שש שנים, ורק בסיומן,  בשנה השביעית, קבעו את שנת השמיטה.  ולפי זה לכאורה, התורה צריכה היתה, לכתוב: "כי תבואו אל הארץ, וזרעתם שש שנים, ובשנה השביעית שבת לה'",  ולא להתחיל מיד: "כי תבואו אל הארץ ושבתה הארץ שבת לה'",  לשון שיכולה להתפרש כאילו שנת השמיטה, באה עוד לפני ששת שנות העבודה. והרי ה"שבת לה'" צפויה להיות רק בשנה השביעית , ולא מיד עם בואם אל הארץ?! ואכן בפועל,  התרחשו הדברים כך. אחרי ארבע-עשרה השנים של כיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים, באו שש שנים של עבודת האדמה, ורק אחר-כך עשו שמיטה.

התשובה על כך: התורה באה ללמדנו בזה, מהי התכלית והמטרה של כל העבודה בשש השנים. יהודי צריך לזכור תמיד, כי כל העבודה בשש השנים לא באה אלא כדי להגיע לשנה השביעית, שנת השמיטה, "שבת לה" שנה של קדושה ורוחניות. לשם כך נתן לנו הקב"ה את ארץ-ישראל, כדי שנכניס את הקדושה,  את ה"שבת לה'"  לתוך חיי המעשה. כי אדם עלול לחשוב, שהתכלית העיקרית היא עבודת האדמה בשש שנות העבודה, והשמיטה היא עניין לעצמו. מלמדת אותנו התורה, כי כל המטרה של "כי תבואו אל הארץ" והעבודה בשש השנים של החרישה והזריעה היא , "ושבתה הארץ שבת לה'". אמנם סדר הדברים המעשי הוא, שתחילה באות שש שנות העבודה ורק אחריהן השמיטה;  אבל יהודי נדרש לזכור בכל עת כי השמיטה היא התכלית והיא המטרה.

התורה באה ללמדנו הוראה נוספת: כאשר מתחילים לחנך ילד יהודי צריך להתחיל מיד עם ה'שבת', ורק לאחר מכן הוא עובר ל"שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך". הווי אומר: נכון שלפי התורה יהודי צריך להתפרנס ולעבוד על ידי עבודת השדה וכו', אבל כל זה כאשר יהודי התבגר ונכנס לחיים וקיבלו על עצמם את עול הפרנסה. אבל בתחילת חייו ממש, אין לו להתעסק עם שום דבר אחר של מלאכה, ועליו להתנהג באופן של "שבת לה'". ורק לאחר שילד יהודי לומד תורה כמה שנים באופן של "שבת לה'", אז יש לו את הכח והחוסן הנפשי לצאת לעולם ולמשוך בעול הפרנסה לפי התורה.

כך גם בחיי היום-יום של כל יהודי: מטבע הדברים מוקדשות רוב שעות היום לענייני חולין , עבודה, צרכים גשמיים שונים וכו'. אבל יהודי צריך לזכור, שהתכלית היא ה'שבת', עניני הקדושה. שעות התורה והתפילה הן התכלית האמיתית של כל עבודת היום.

זכיתי להכיר את החסיד הדגול, הרב חיים משה אלפרוביץ' ז"ל.  שעבד בחברת "סולל בונה" בבניין ובריצוף כבישים, "בחומר ובלבנים". מבחינת אופיו העדין, התאימה לו יותר עבודה עיונית, שצריכים להפעיל בה את הראש. מנהלי החברה רצו לקדם אותו, שלא יעבוד בשמש הקופחת, אלא יעבוד במשרד.  ר' חיים משה סירב בתוקף להצעה המפתה, ונימוקו עמו: "כאשר אני עובד בבניין, אזי רק הידיים והגוף שלי עסוקים בעבודה, כמו שכתוב "יגיע כפיך כי תאכל". ואז יכול אני במשך כל זמן העבודה להעסיק את הראש בתורה, אולם אם אעבוד בעבודה משרדית, יהי' זה גם "יגיע ראשך", גם הראש שלי יהי' עסוק בעבודה הגשמית, ולא אוכל להעסיק אותו בלימוד. ולכן אני מעדיף אפוא את העבודה בחוץ, כדי שאוכל גם בשעת העבודה להעסיק את הראש בתורה.

במובן רחב יותר, יש כאן בפרשה רמז לכללות חיי האדם. ידוע שהחיים בעולם הזה מורכבים מששת אלפי שנה של עשייה, ומהאלף השביעי שהוא "שבת ומנוחה לחיי-העולמים". רומזת כאן התורה: "כי תבואו אל הארץ" – כאשר נשמה יורדת לארץ התחתונה, לעולם-הזה, לששת אלפי השנים של העבודה, עליה לדעת, כי התכלית היא, "ושבתה הארץ שבת לה'", יהודי צריך להיות חדור הכרה, שכל מטרת חייו עלי-אדמות היא להכין את העולם לייעודו האלוקי, שהעולם ייעשה 'דירה לו יתברך',  דבר שיתקיים במלואו באלף  השביעי, תקופת ה'שבת' -"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".