דבר תורה-פרשת קדושים-"ואהבת לרעך כמוך", זו כל התורה כולה או כלל גדול בתורה?!
"ואהבת לרעך כמוך", זו כל התורה כולה או כלל גדול בתורה?!
מאת הרב אברהם חזן
על הפסוק בפרשתנו "ואהבת לרעך כמוך" מפרש רש"י: "ואהבת לרעך כמוך, אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה. הגמרא (שבת לא)מספרת, "מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי. אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו (שמאי) באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה (גייר אותו)". וכך אמר לו הלל את כל התורה 'על רגל אחת': "מה ששנאוי עליך אל תעשה לחברך. זוהי כל התורה כולה, והיתר, זהו פירוש לכך".
בעצם, גם הלל וגם רבי עקיבא, אומרים אותו הרעיון, ואותו המסר: מצות אהבת ישראל היא מצוה גדולה ביותר!. אולם כאשר מדייקים בדבריהם, רואים שיש הבדל בין דברי הלל ובין דברי רבי עקיבא: הלל אמר לגר שאהבת ישראל זו כל התורה כולה, ואילו רבי עקיבא אומר רק שזה "כלל גדול" בתורה כלומר: זו אינה כל התורה כולה, אלא רק "כלל" בתוך התורה. ואמנם, זהו לא סתם "כלל" בתורה, אלא "כלל גדול" אבל, זהו "כלל גדול" בתוך התורה, ולא מעבר לכך.
נשאלת השאלה, לאחר שהלל כבר אמר כי אהבת ישראל היא כל התורה , מדוע בא רבי עקיבא וצמצם את הדברים, שאהבת ישראל היא רק "כלל גדול" בתוך התורה ולא יותר? נקודת ההסבר היא, שהלל דיבר על המישור העקרוני, הרעיוני, ואילו רבי עקיבא מדבר יותר בצד הפשטני והמעשי. מבחינת העיקרון, אהבת ישראל תופסת מקום כה גדול וחשוב, עד כדי כך שזוהי כל התורה כולה; אך כאשר באים ומתרגמים זאת למישור המעשי, כאן צריך לזכור שזהו רק "כלל גדול בתורה" ולא יותר. כי עלול אדם לקחת מאמר זה שאהבת ישראל היא כל התורה, ובשם אהבת ישראל לוותר על שאר מצוות התורה, או להתפשר על שמירת המצוות וזאת מתוך התחשבות –כביכול- בזולת. והכול מתוך כוונה אמיתית שלא לפגוע באהבת ישראל. לכן בא רבי עקיבא ומדגיש: "זה כלל גדול בתורה" אבל אי אפשר לוותר על מצוות התורה בשם "אהבת ישראל".
צריך להשתדל מכל משמר בדבר זה של אהבת ישראל עד הגבול האפשרי, אבל אסור בשביל אהבת ישראל למכור ולוותר על התורה. ודבר זה רמוז גם בדברי הלל בפרקי אבות, שאומר: "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". יש כאן דיוק חשוב: הלל לא אומר "אוהב את הבריות ומקרב את התורה אליהם", אלא "ומקרבן לתורה". התורה צריכה להישאר במקומה ואליה יש לקרב את הבריות, ולא להיפך! מהמעשה שהוזכר בתחילה, אנו רואים את קפדנותו של שמאי, שכעס על בקשתו המוזרה והבלתי אפשרית של הגוי, ללמוד את כל התורה על רגל אחת , ולכן דחף אותו ולא רצה לקבלו, אולם בפרק הראשון של פרקי אבות, מביאה המשנה את דברי שמאי הזקן: "שמאי אומר .. הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". כאן רואים אנו, ששמאי מורה כן לקבל כל אדם ואדם בסבר פנים יפות, שלא כפי שנהג הוא עצמו ביחס לאותו גוי שרצה ללמוד את כל התורה על רגל אחת! ולכאורה איך מתאימים הדברים לאומרם? נבין זאת לאחר שאלה נוספת: כל מי שלומד משניות וגמרא יודע, שתמיד כאשר מביאים מחלוקת בין שמאי לבין הלל, או בין תלמידיהם: "בית שמאי" לבין "בית הלל", מביאים קודם כל את דברי שמאי ו"בית שמאי", ורק לאחריהם מביאים את דברי הלל ו"בית הלל". כך הוא הסדר הרגיל והקבוע: שמאי קודם להלל. לפי זה, יש להבין מדוע בפרק זה, מובא קודם כל מאמרו של הלל ורק אחר כך מאמרו של שמאי! מה נשתנה כאן שמביאים את דברי שמאי רק לאחר דברי הלל? אלא יש לפרש, שבפרק זה מובאים דברי שמאי לאחר דברי הלל, משום שדבריו של שמאי כאן באו כתוצאה מהשפעת הלל. באמת שמאי מצד עצמו נהג בסדר של קפדנות ולא קיבל בסבר פנים יפות כל אחד שבא אליו עם בקשותיו המוזרות , אך לאחר ששמע שמאי את דברי הלל, האומר: "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", הסכים לכך גם שמאי וזה מה שהביא אותו לומר את הוראתו בדבר "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". ולכן גם המשנה הביאה קודם כל את דברי הלל, ואחר כך את דברי שמאי שהושפע גם הוא מדברי הלל.
מספר הרב שבתי סלבטיצקי שליט"א, שליח חב"ד באנטוורפן, בלגיה: "נודע לי שבחור יהודי שהכרתי, מתעתד ר"ל להתחתן עם צעירה גויה. שוחחתי אִ תו רבות וניסיתי להסביר לו את חומרת העניין אך לא הצלחתי להניעו מלבצע את המעשה. גם רבנים אחרים ניסו לדבר על לִ בו, רבים מהם ניסו להפחידו, ולתאר לו את העונשים הכבדים ש'יחטוף' בעולם הבא, אולם ללא הועיל. ביקשתי ממנו שייאות לבוא עימי לרבי מליובאוויטש, ובסופו של דבר הוא הסכים. הגענו לרבי, וחיכינו יחד עם עוד אלפי אנשים בתור לקבלת עצה וברכה וכן לקבלת דולר, לתת לצדקה, כשליחות מצווה. כאשר הגענו לרבי, הבחור התרגש מאוד, ולא הצליח לפצות את פיו. הרבי חש בכך, וכאשר הגיש לו את הדולר, הוא המשיך להחזיק את השטר, כך שהרבי אוחז בצדו האחד והבחור בצידו האחר. בתוך כך אמר לו הרבי: 'אני מרגיש שאתה רוצה לומר לי משהו…'. לאחר שהבחור נרגע מעט, סיפר לרבי את מצבו, כשהוא כבר מוכן נפשית לצרור של הפחדות ואיומים. לתדהמתו הביט בו הרבי ואמר לו: 'אני מקנא בך!'. הבחור הביט ברבי מופתע. המשיך הרבי לומר: 'כל ניסיון שהקב"ה מביא על האדם הוא סולם, שדרכו יכול האדם לטפס ולהתקדם קדימה. כאשר הקב"ה מביא לך ניסיון קשה כל כך, זה אומר שהקב"ה מאמין בך . אותי ה' לא העמיד בניסיון כזה, אבל אותך כן, ולכן זה אומר שאתה מסוגל להתמודד אִ תו…' דברי הרבי הללו חדרו ללבו של אותו צעיר יהודי, הוא עזב את אותה גויה, וכיום הוא מתגורר בארץ הקודש, והוא בעל משפחה יהודית ושומרת מצוות". ויהי רצון שעל ידי אהבת ישראל מתוך שמירה על חוקי התורה כולה, נזכה לגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש