דבר תורה -ויצא -מעלת השתיקה

איסתרא בלגינא – קיש קיש קריא

מאת הרב יעקב רט

המדרש אומר שלכל אמא היתה האומנות המיוחדת שלה. פלך מלשון "וכפיה תמכו פלך" הכוונה היא לאומנות. רחל תפסה את אומנות השתיקה, "פלך שתיקה", ולאה תפסה את אומנות ההודיה, "פלך הודיה", וכל אחת העבירה את אומנותה המיוחדת גם לזרעה ולגדולי הדורות שעתידים לצאת ממנה כפי שהמדרש מפרט.

 ויש להבין מהי האומנות המיוחדת שבשתיקה, שהרי בשביל לדבר צריך ללמוד איך ומה לדבר אך מהי אומנות השתיקה?

התשובה נעוצה ראשית בעצם מעשה השתיקה של רחל. שתיקתה של רחל הייתה בכך שמסרה את הסימנים לאחותה ובכל אותם שנים לא פצתה את פיה לומר שהיא האישה המיועדת באמת ליעקב ולא ביישה את לאה אחותה.

יתרה מזו אנו רואים, שבפרשת הדודאים אומרת לאה לרחל "המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני".

אין תגובה יותר ברורה ומתאימה לרחל מאשר לענות ולומר: אני לקחתי לך את אישך? הרי כל מה שבכלל נישאת לו היה ברמאות ואת חייבת את כל זה לי שמסרתי לך את הסימנים ושתקתי, ועוד את באה אלי בטענת "המעט קחתך את אישי"? אך רחל ממשיכה בדרכה ושותקת. גבורה עצומה יש בשתיקה שכזו. שתיקה שעליה נאמר "הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עליהם הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו." גבורה עצומה עומדת מאחורי אדם שבהחלט יש לו מה לענות ומה לומר ובכל זאת שותק. זוהי האומנות שבשתיקה. במדרש מובא שכל האבות ביקשו רחמים על עם ישראל בגלותם ולא נענו, עד שבאה רחל ומבקשת בזכות שתיקתה והיא נענית. ר' שלום שבדרון שואל מה מיוחד בזכותה של רחל, הרי גם האבות עמדו בניסיונות קשים מאוד? האין זכותה של עקדת יצחק ועשר הנסיונות בהם נתנסה אברהם שווים ואף עולים על זכותה של רחל בשתיקתה? עונה ר' שלום שההבדל היסודי הוא שאלו ניסיונות של רגע אחד, גבורה לרגע, אך הנסיון של רחל הרי הוא ניסיון שהתמשך על פני שנים ארוכות של שתיקה. הגבורה הזו שנבעה מרצונה של רחל שלא לבייש ח"ו ולא לתת ללאה שום הרגשה של פחיתות אלא אדרבה לתת לה להרגיש כי היא עיקר הבית ואף לשתוק כאשר היא אומרת כנגדה המעט קחתך את אישי, היא הזכות הגדולה שעומדת לדורות לעם ישראל וגואלת אותם מגלותם.

בשתיקה זו אכן ניחנו גם בניה כפי שמביא המדרש מבנימין שיודע ממכירת יוסף ושותק, שאול שלא מגלה לדודו על כך ששמואל בישר לו שהוא יהיה מלך על ישראל, ואסתר שלא מסכימה לגלות את עמה ומולדתה למרות הלחצים הכבדים שהופעלו עליה. ממעשים אלו נמצאנו למדים שמלבד מעל הגבורה שבשתיקה – על החכמה והענווה שבשתיקה.

 בנימין בחכמתו יודע שלא את כל מה שיודעים צריך לומר. הוא יודע שכנראה במחשבה עליונה נמכר יוסף בשביל שבעתיד יגיע למה שיגיע, והוא יודע שבשתיקתו הרי הוא מסייע למהלך האלוקי, ועל כן בחכמה עמוקה ובגבורה הרי הוא שותק ובזכות כך זוכה לאבן הישפה שמאבני החושן, שמשמעותה – יש פה, יש מה לומר – אך בכ"ז שותקים. כך גם אסתר יודעת בחכמתה העמוקה שמטרתה לא תושג אם תגלה מיד את עמה ואת מולדתה ולכן מקבלת על עצמה בחכמתה גבורה של שתיקה – שאכן הניבה את פירותיה.

מידה נוספת שמגלה השתיקה הרי היא הענווה. שאול שומע שהוא עתיד להיות מלך על ישראל. חוזר הביתה ו… – עסקים כרגיל. "האתונות נמצאו" ומה חוץ מזה? שום דבר מיוחד.

כל אדם רגיל היה עושה על הבשורה הזו לפחות הרמת כוסית, אם לא מסיבת עיתונאים, אך שאול מבני בניה של רחל, הנחבא אל הכלים אף בעת בחירתו למלך, ואולי דווקא בגלל זה נבחר למלך, מגלם בשתיקתו ענוה גדולה אותה למד מהסבתא רבה שלו – רחל.

 ידוע הפתגם "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא" – מי שאין לו כ"כ הרבה תוכן בפנים תמיד יתגאה ויראה לכל את מה שיש לו, הכלי הריק ממטבעות עושה רעש גדול מהמטבעות הבודדות, אך הכלי המלא וגדוש במטבעות – אין קולם נשמע, אדם המלא בתוכן, זה שיש לו פה, יש לו באמת מה לומר – הוא זה ששותק ובחכמה, ענוה וגבורה אמיתית יודע לקיים את "עת לשתוק". הטיפש הגאותן חסר הגבורה הפנימית הוא תמיד ירשרש במה שבאמת אין לו…