דבר תורה-ויגש-תקיפות יהודית

תקיפות יהודית

מאת הרב אברהם חזן

פרשת השבוע ויגש מתחילה בפנייה התקיפה והקשה של יהודה ליוסף, "ידבר נא עבדך דבר באוזני אדוני ואל ייחר אפך בעבדך". מפרש רש"י: "מכאן אתה למד שדיבר אליו קשות". יהודה פונה אל המשנה למלך מצרים, ומדבר אליו דברים קשים ותקיפים, וזאת בשעה שהכוח והעוצמה נתונים בידי יוסף, ואילו יהודה ואחיו נמצאים במצב נחות, לאחר שהגביע נמצא בכליו של בנימין.  התנהגותו זו של יהודה דורשת הסבר. הרי הוא עומד עכשיו מול משנה למלך מצרים, שהיא המעצמה הגדולה והחזקה ביותר בעולם. אם כן, איך יהודה העיז לאיים במלחמה, הרי בדרך הטבע אין לו שום סיכוי לנצח? הדעת נותנת שבמצב כזה פותחים בדברי תחנונים ובדיבור רך, ורק אם הדיבורים הרכים אינם נענים יש מקום לדבר בתקיפות ובנחישות. מדוע לא הלך יהודה בדרך זו אלא פתח מיד בדברים תקיפים וקשים?

את התשובה לכך נותן יהודה ליוסף, במילים הבאות: "כי עבדך ערב את הנער". יהודה אומר ליוסף: שהוא מוכן לצאת למלחמת עולם עבור בנימין, מפני שהוא ערב להחזיר אותו הביתה!. יהודה הבטיח ליעקב, "אנכי אערבנו מידי תבקשנו". שהוא  יעמוד במקומו בתור אבא לבנימין, ולוקח אחריות מלאה להחזיר אותו אליו בכל מחיר ובכל מצב! לכן כאשר יוסף עוצר את בנימין, יהודה לא עושה חשבונות אלא הולך במסירות נפש, מתוך מטרה להביא את בנימין בכל מחיר, גם במחיר סיכון עצמי. "כי מדובר בדברים הנוגעים בנפש ב"ונפשו קשורה בנפשו", דבר הנוגע בנפשו של בנימין ובנפשו של יעקב אבינו, בשעה כזאת, אין מקום לשום חשבונות ולשיקולי תועלת, אלא פותחים מיד בפעולה בכל הכוח והעוצמה. וכפתגם העממי: כשכואב – צועקים. ולכן בעניינים כאלה דווקא התגובה התקיפה והקשה ממחישה לשומע שבאמת מדובר בכאב אמיתי ובדברים הנוגעים בעצם הנפש. ודווקא התגובה הקשה גורמת לו להיענות ולוותר.

אמרו חז"ל: "כל ישראל ערבין זה בזה". כל יהודי ערב לרעהו, עד לדרגה העליונה ביותר בערבות, שהוא עומד במקומו ממש. דבר זה נלמד דווקא מיהודה, ששעבד את עצמו באורח מוחלט לבנימין, עד שהוא מתמסר להצלתו כשם שאדם נלחם להצלת עצמו. כלומר, לא מספיק רק להשתדל ולעזור, אלא צריך לקחת אחריות מלאה על גורלו ועל מצבו הגשמי והרוחני של הזולת, אפילו אם הדבר כרוך בסיכון עצמי. אם כל ישראל ערבים זה לזה, אז באופן מיוחד יש לנו ערבות ואחריות כלפי הדור הצעיר, "כי עבדך ערב את הנער". על כל אחד מאיתנו מוטלת הזכות והאחריות לדאוג שעוד ילד יהודי יקבל חינוך יהודי. לשם כך יש לעשות "מלחמת עולם", מבלי להירתע מקשיים, כדי להציל אותו מהחינוך של מצרים. כאשר נוקטים דרך זו, לא זו בלבד שמצליחים, אלא שפרעה עצמו אומר: "ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים", וזוכים להצלחה הגדולה ביותר.

הרבי סיפר באחת ההתועדויות, שה'חפץ חיים' שלח משלחת לממשלת פולין במטרה לבטל גזירה נגד העם היהודי. כאשר שבו אנשי המשלחת אל ה'חפץ חיים', סיפרו לו כי ניסו והשתדלו לדבר עם שרי הממשלה וכדומה, אך לא הצליחו לבטל את הגזירה. שאל אותם ה'חפץ חיים': האם התעלפתם?! אם זה היה איכפת לכם באמת, הייתם אמורים לכל הפחות, להתעלף!…

מובא בספרי חסידות, שתקיפותו של יהודה, שלא התרשם מהעובדה שיוסף הוא המשנה למלך, ומצא בנפשו עוז להתייצב מולו ולדבר איתו "קשות", סללה את הדרך לבני-ישראל, שיוכלו לרדת אחר-כך למצרים מבלי שיהיו כפופים לשליטת המצרים, ואדרבה, דווקא שם התעצמו ונעשו לעם גדול ורב. וזו התשובה לשאלה, למה נזקק עם-ישראל לתוקפו של יהודה ולא הסתפק בכוחו של יוסף, שהוא "השליט על הארץ", כי יוסף ויהודה מייצגים שתי רמות בשליטתו של יהודי על מציאות העולם: יוסף מייצג את השלמות שאליה מגיע יהודי בתוך מסגרות העולם והטבע, ועד שגם בתוך הגלות הוא נעשה ל"משנה למלך". לעומתו, יהודה מייצג את העליונות הבסיסית של יהודי על כל מציאות העולם והטבע, ועד שבכוחו לשנות את חוקי המדינה. כוחו זה של יהודה, נותן כוח לכל יהודי, שגם בתקופת הגלות, כאשר עומדים בתקיפות בכל ענייני היהדות, מביאים לידי כך, שגם העולם עצמו מסייע ליהודי בכל מעשיו. לכן המשיח, שהוא מזרע יהודה, ישנה את מציאות העולם כדי שיתאים לרצון ה', ויהפוך אפילו את אומות-העולם "לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד". בגאולה האמיתית והשלמה, שבה יתקיים בגלוי הייעוד שבהפטרת פרשתנו, "ודוד עבדי נשיא להם לעולם".