להיות במידת האמצעית

"ולקח המטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזב"(יד ,ד)
יש להבין מדוע שינתה התורה מהסדר שמצאנו בפרה אדומה-"ולקח הכהן עץ ארז ואזב ושני תולעת"

לכאורה זה הסדר הנכון, שכן הארז הוא הגדול ביותר, אחריו האזוב ואחריו שני התולעת.
והנה, כך היא הדרך שהתווה הרמב"ם לשבים בתשובה  "אם היה רחוק לקצה האחד, ירחיק עצמו לקצה השני וינהג בו זמן רב, עד שיחזור בו לדרך הטובה והיא מידה בינונית". כיוון שהצרעת באה על עבירות שאדם עשה, הרי שעליו לעשות תשובה באופן שירחיק אותו לקצה השני מהדרך שבה נהג, ואחר כך ישוב לדרך הבינונית.
ומשום שהארז מלמד על הגאווה שהייתה באדם, והאזוב והתולעת מרמזים על הענווה .

רמזה לו התורה כיצד ינהג- אם היית גאוותן כעץ ארז גבוה,
עליך ללכת עד הקצה שבענווה – להיות כמו שני תולעת, שהיא הקטנה ביותר, ואחר כך לנהוג כאזוב, שהוא גדול מעט יותר מן התולעת… בפרה אדומה, לעומת זאת, כתבה התורה כסדר – מגדול ועד קטן, שכן הפרה אינה באה לכפר על חטא אלא רק לטהר את הטמא.
(הגאון רבי חיים קנייבסקי זצ"ל).

אפשר לקשר עניין זה לפסח ,בפסח אנו יוצאים ממצרים,כלומר יוצאים מן המיצרים שלנו -מכל הדברים המפרעים לנו בעבודת הבורא, ומכל העניינים הבלתי רצויים (חרדות,ביטחון עצמי וכו -המפריעים לנו בהתקדמות הגשמית שלנו) .על מנת לקבל את ההשגות של ליל הסדר ולפסוח (לדלג) על כל המכשולים, אנו צריכים להתחבר לקב"ה, חיבור זה נעשה ע"י אכילת מצה שהיא לחם עוני המסמל את הענווה, ההיפך מלחם התופח המסמל גאווה .

וכך אנו יוצאים מהמציאות שלנו ,כלומר מתבטלים לפני הבורא ומתחברים אליו יתברך .כשאנו מחוברים אליו  מימלא אנו מדלגים על כל המיצרים שלנו.

לכן בפסח  אנו אוכלים  מצה 7 ימים על מנת להתרחק לקצה השני ,ולאחר הפסח חוזרים למידת האמצע.