“ויהי בחצי הלילה” (יב,כט)

התחלת גאולת מצרים הייתה “בחצי הלילה”, והיציאה בפועל הייתה “בחצי היום” כדברי הכתוב “ויהי בעצם היום הזה”, ויש לבאר את המשמעות לכך בעבודת הבורא: חצי הלילה הוא הרגע החשוך ביותר ביממה- המסמל מצב שבו היהודי שקוע בחשכת העולם הגשמי והחומרי, ואילו חצי היום מסמל מצב רוחני טוב, מצב שבו היהודי מוקף בתורה ומצוות.

הגאולה התרחשה דווקא בשני זמנים אלו כדי ללמדנו ,שגם מי שהוא בבחינת חצי הלילה, אל לא להתייאש, גם הוא יכול להיגאל ולצאת ממצרים, כלומר מהמיצר שנמצא בו.

ומצד שני גם מי שמצבו כחצי היום ,כלומר שמצבו הרוחני טוב-עליו לדעת שגם מצבו הנוכחי נחשב כ”מצרים” ביחס לדרגות הגבוהות שאליהן יוכל להשיג, ולכן גם הוא צריך “לצאת” ממצרים ולהתעלות לדרגה נעלית יותר, וללכת “מחיל אל חיל” .שנזכה לכך בגאולה הקרובה שתחול תיכף ומיד ממש אמן.

וידבּר אלקים אל משׁה.. וארא אל אברהם וכוֹ’ (ו, ב־ג)

דּברי הקּבּ”ה למשׁה רבּנוּ : “וארא” וכֹו, באוּ כּמענה לטענתוֹ (בּסוֹף פּרשׁת שׁמוֹת) “למּה הרעתה לעם הזּה”. משׁה רבּנוּ בּא בּטענה לקּבּ”ה על חושׁך הגּלוּת שלפני הגאולה, (גאולת מצרים היא כגאולה העתידה שנאמר “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות”-אראנו בלשון עתיד, מרמז על הגאולה העתידה). והקּבּ”ה עוֹנה: שׁהמּטּרה והתּכלית שׁל גּלוּת מצרים היא התגּלּוּת שׁם הויה ,וּכדי לזכּוֹת לגלּוּי נעלה זה, צריכה להיוֹת תּחלּה גּלוּת קשׁה.

 אכן, מצּד השּכל ישׁ מקוֹם לטענת “למּה הרעתה “ויתּכן שׁחשׁך הגּלוּת יגרום נפילת־רוּח, אבל עבוֹדתוֹ שׁל יהוּדי צריכה להיוֹת בּצוּרה כּזוֹ, שהאלוֹקוּת לא רק מוּבנת בּשׂכלוֹ, אלּא נראית לוֹ גלוּיה (“וארא”), שׁאז גּם בּחשׁך הגּדוֹל בּיוֹתר הוּא עוֹבד את קוֹנוֹ, למרוֹת כּל ההפרעוֹת, והכּח לזה נתּן מ”וארא אל האבוֹת”. הם עצמם ראוּ אלקוּת בּגלוּי, והוֹרישׁוּ את הכּח לזה לבניהם אחריהם עד עוֹלם.

רמז לדּבר – שׁם הפּרשׁה הוּא “וארא” סתם ולא “וארא אל אברהם” אוֹ “אל האבוֹת”, להוֹרוֹת שׁראייּת אלקוּת שׁיּיכת לכל אחד מיּשׂראל.

“ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור”

(ד,כ)

מפרש רש”י :הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח להיגלות עליו שנאמר עני ורוכב על חמור.

החמור מסמל את החומריות של העולם הגשמי, שאותה יש לכבוש ולזכך, זיכוך זה יגיע לשלמות בימות המשיח.

את עבודת הזיכוך התחיל אברהם אבינו, זה התבטא בכך שהוא נלחם לבטל את עבודת האלילים בעולם, לכן נאמר הביטוי “החמור שחבש אברהם”-פעולה שמשמעותה הכנעה ושבירה של החומר.

משה רבינו התקדם שלב נוסף ,ע”י מתן תורה העולם נעשה כלי לקדושה ולזיכוך החומר, לכן נאמר בו “וירכבם על החמור”-כלומר החומר נושא עליו את הקדושה.

שלמות העבודה תהיה בימות המשיח ,לא רק שהחומריות לא תתנגד לקדושה אלא היא עצמה תגלה את האמת האלוקית, ע”י כך שמלך המשיח יעשה שימוש בחומריות, דוגמא לכך: מלך המשיח ישתמש בהתפתחות הטכנולוגיה (אינטרנט למשל) על מנת לגלות אלוקות, בכך שהוא  ילמד שיעור בפנימיות התורה וכולם יוכלו לצפות בו .

לכן בחמורו של משיח נאמר “להגלות עליו”.

אז יתקיים הייעוד: “ומלאה הארץ דעת ה’ כמים לים מכסים”.

“האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים”

(מט א)

יעקב אוסף את בניו ומספר להם מה יקרה איתם באחרית הימים נשאלת השאלה

מדוע כתוב יקרא ב-א, והרי היה צריך להיות כתוב ב-ה כמו המילה מקרה?

הביאור בזה -תורה מלשון הוראה,ומעשה אבות סימן לבנים, כלומר יעקב אבינו רוצה ללמד אותנו ואת בניו מסר מסויים :

אם נפרק את המילה מקרה ל-2  נקבל את המילים רק מה’, כלומר כל מה שקורה לאדם הוא מה’ יתברך ,ואדם צריך לחפש בכל דבר שהוא רואה או שומע ובכל מקרה שקורה לו מסר מהקב”ה, כביכול ה’ קורא לו (עם א) ורוצה למסור לו מסר.

בפרשת בראשית ה’ קורא לאדם הראשון בקריאה “אייכה”- הרבי מליובאוויטש סיפר בכמה התוועדויות את הסיפור על רבנו הזקן, שכאשר ישב בכלא הרוסי שאלו אחד השרים למשמעות השאלה “אייכה” ששאל הקב”ה את אדם הראשון. רבנו הזקן השיב, שזו שאלה נצחית שהקב”ה שואל כל אדם: “אייכה?”, היכן אתה בעולם, מה עשית כדי למלא את שליחותך?.

כיצד הקב”ה קורא לנו “אייכה” בזמן הזה, הרי אנחנו לא שומעים שהקב”ה קורא לנו?

אלא אדם צריך להתבונן ולחפש בכל מקרה שקורה לו את הקריאה מהקב”ה ,כלומר מה המסר שהקב”ה רוצה שניקח מהמקרה -שקרה לנו,או שראינו,או ששמענו,ובכך להתעורר ללכת בדרך הישרה ולעשות את רצון ה’ בעבודת הבורא.

פרשת ויחי- "עד כי יבא שילה"	לקריאה
פרשת ויחי -"גור אריה יהודה מטרף בני עלית כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו"	לקריאה
פרשת ויחי- "ויחי יעקב בּארץ מצרים "	לקריאה
דבר תורה קצר-ויחי-"האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם"	לקריאה
פרשת ויחי-בלי עין הרע	לקריאה
פרשת ויחי-לחשוב טוב	לקריאה

“עד כי יבוא שילה”

(מט,י)

“יבוא שילה בגימטריה משיח. שילה בגימטריה משה”

יש לומר בביאור רמז זה:

משמעותה של הגאולה העתידה היא גילוי האלוקות בעולם כולו , לאחר ביטולם המוחלט של כל הדברים המסתירים על אמת זו.

לאמיתו של דבר התחיל גילוי זה כבר על ידי משה רבנו, שכן המצב ששרר בעולם בשעת מתן תורה הוא מעין המצב שיתקיים לעתיד לבוא- הן מבחינת גילוי האלוקות והתבטלותו של העולם כולו כלפי הקב”ה, והן מבחינת סילוקם של הדברים המסתירים.

אלא שהגילוי שהיה על ידי משה במתן תורה היה זמני בלבד, ומטרתו הייתה כדי לתת לבני ישראל את הכח להביא את הגאולה על ידי עבודתם במשך כל הדורות הבאים.

זהו פרוש הרמז “שילה בגימטריה משה” : משה הוא שהחל בגילוי האלוקות מעין הגאולה, וממנו ניתן לנו הכח להביא את הגאולה.

אבל יחד עם זאת, “יבא שילה בגימטריה משיח” : אמנם משה החל בגילוי זה, אבל הגילוי שעל ידי משה הוא בכח בלבד (והתקיים במתן תורה רק באופן זמני) , רק ע”י המשיח יבוא גילוי האלוקות לידי פועל, ויתקיים באופן נצחי.

( ליקוטי שיחות חלק יא)

פרשת ויחי- "עד כי יבא שילה"	לקריאה
פרשת ויחי -"גור אריה יהודה מטרף בני עלית כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו"	לקריאה
פרשת ויחי- "ויחי יעקב בּארץ מצרים "	לקריאה
דבר תורה קצר-ויחי-"האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם"	לקריאה
פרשת ויחי-בלי עין הרע	לקריאה
פרשת ויחי-לחשוב טוב	לקריאה

גור אריה יהודה מטרף בני עלית כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו

(מט, ט ).

גור אריה יהודה מטרף בני עלית- פירש רש”י מתחלה גור ולבסוף אריה, הנה ידוע שעיקר הגלות הוא רק בכדי להעלות ניצוצות שנפלו בקליפה מחטא אדם הראשון, וישראל סובלים יסורי הגלות עד בא העת שתכלה כל הרשעה וכשתהיה עליה להנצוצות הנ”ל אזי בוודאי יהיה הגאולה תיכף ומיד .

 ונמצא בגלות הזה נקרא כביכול גור וכשתהיה הגאולה אז יקרא אריה וזה גור אריה יהודה מתחלה גור ולבסוף אריה, ואימתי יקרא אריה כשתהיה עליה להנצוצות, כי טרף מורה על נצוצות הנופלים, טרף בגי’ רפ”ח (עם האותיות) רפ”ח נצוצות שנתפזרו, וזהו מטרף בני עלית.

בנוסף יבואר ע”פ מאמר חז”ל מה ארי רחב מלפניו וצר מלאחריו אף ההיכל בבית המקדש צר מלאחריו ורחב מלפניו – הכלל הוא כשהשי”ת משפיע טובות על הגוים הוא בכדי לתן להם כל טובם ושכרם בעוה”ז כדי ליפרע מהם בעוה”ב ובישראל הוא להיפך להרבות שכרם לעתיד לבוא, וזהו הרמז ההיכל רומז ומורה על ישראל ,רחב מלפניו מורה לעתיד לבא וצר מלאחריו מורה על עוה”ז, וזהו הרמז בפסוק מטרף בני עלית כי טרף מורה על דבר שצריך תשובה וזהו מטרף בני עלית- לעתיד לבוא כל עם ישראל יעשו תשובה ויהיה להם עלייה גדולה ויזכו לשכר בהרחבה. (קדושת לוי)

פרשת ויחי- "עד כי יבא שילה"	לקריאה
פרשת ויחי -"גור אריה יהודה מטרף בני עלית כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו"	לקריאה
פרשת ויחי- "ויחי יעקב בּארץ מצרים "	לקריאה
דבר תורה קצר-ויחי-"האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם"	לקריאה
פרשת ויחי-בלי עין הרע	לקריאה
פרשת ויחי-לחשוב טוב	לקריאה

ויחי יעקב בּארץ מצרים

(מז, כח)

פּרשׁת “ויחי” נקראת על שׁם תּחלּתהּ: “ויחי יעקב”. מאידך הפּרשׁה עוֹסקת בּפטירתוֹ של יעקב אבינו. ואינוֹ מוּבן: לכאוֹרה היה מתאים יוֹתר לצרף את הפּסוּק “ויחי יעקב” לפרשׁת ויּגּשׁ, שׁבּהּ מתארים חיּיו וּפעלּוֹתיו שׁל יעקב?

והבּאוּר בּזה: אמתּיּוּת ענין החיּים הם חיּים שׁאינם משׁתּנּים כלומר נצחיים. וּבכללוּת רק על הבּוֹרא בּרוּך־הוּא אפשׁר לוֹמר שׁ”אינוֹ משׁתּנּה,” ואילו הנּבראים הנּם “נפסדים”,

אלּא שׁהקב”ה נתן לבּני ישׂראל את היכולת להיות נצחיים מצּד דּבקוּתם והתקשּרוּתם לה’, הם נקראים גּם כּן “חיּים”, כּמוֹ שׁכּתוּב –”ואתּם הדּבקים בּה’ אלקיכם חיּים כּלּכם”.

אלּא שׁאמרוּ חכמינוּ ז”ל –”אל תּאמין בּעצמך עד יוֹם מוֹתך” – נאמר אפילו על צדיקים, ובמיוחד שיעקב חשש בפירוש שמא יגרום החטא ,ולכן למרות שדבק בה’ במשך כל השנים שחי בארץ ישראל ,ובעברו צרות וייסורים רבים עדין זה לא הוכחה מספקת לאמיתות שׁל “ויחי”, שׁהרי “עד יוֹם מוֹתך אל תּאמין” לכן הפּסוּק לא נכתּב בּפרשׁת ויּגּשׁ – בּעיצּוּמם שׁל חיּי יעקב, ורק בּפרשׁת ויחי סמוך לפטירתו, הוּכח שׁלּמרוֹת היוֹתוֹ במצרים, בערות הארץ נשאר דבק בקב”ה, ובמיוחד שרואים ש”מטתו שלימה” כלומר שכל בניו שלמים בצדקתם כּאן יכוֹלים לקבּוע “ויחי יעקב”-כלומר שחייו נצחיים.

(ע”פ ליקוטי שיחות חלק טו).

פרשת ויחי- "עד כי יבא שילה"	לקריאה
פרשת ויחי -"גור אריה יהודה מטרף בני עלית כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו"	לקריאה
פרשת ויחי- "ויחי יעקב בּארץ מצרים "	לקריאה
דבר תורה קצר-ויחי-"האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם"	לקריאה
פרשת ויחי-בלי עין הרע	לקריאה
פרשת ויחי-לחשוב טוב	לקריאה

בס”ד

“ויפל על צוארי בנימן אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו”

צריך להבין מדוע התורה מדגישה שהם בכו איש על צוארו של אחיו? כמו כן מדוע הם לא בכו  איש על ראשו של אחיו?

מבואר במפרשים שהמילה צוואר מרמזת על בית המקדש כדברי הכתוב “כמגדל דוד צווארך”.

מדוע בית המקדש לא מושווה לראש שהוא החלק הגבוה ביותר כמו שבית המקדש נמצא בגובהו של עולם?  לאמיתו של דבר בית המקדש לא נמצא במקום הגבוה ביותר ,הוא נמוך מעין עיטם מעט.

 אומנם הראש גבוה מהצוואר אבל ישנה מעלה בצוואר -דרך הצוואר עוברת החיות לכל חלקי הגוף, כך בית המקדש תפקידו להאיר ולהשפיע על העולם כולו, ואין מטרתו להיות מובדל מהעולם, כמו הראש כשהוא לעצמו הוא נפרד ומובדל מיתר חלקי הגוף.

מכך אפשר להבין מדוע הם בכו איש על צוארו של אחיו ולא על ראשו- יוסף בכה על שני בתי המקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין ושסופן להיחרב , ובנימין בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו להיחרב (רש”י), כלומר כל אחד בכה על “חורבן המקדש” של אחיו (הדומה לצוואר).

ידוע שחורבן  בתי המקדש היה תוצאה של שנאת חינם ,וראשית החטא של שנאת חינם הייתה מכירת יוסף,  וכעת שיוסף ובנימין נפגשים הם מנסים לתקן עוון זה – והתיקון על כך היא אהבת חינם, כלומר אהבת אמת- שצערו של חבירו מכאיב לו יותר מצערו שלו , לכן כל אחד בכה על חלקו של אחיו ,ויש לכך רמז נפלא- “על צוארי” ו”על צואריו” בגימטריה :”ואהבת לרעך כמוך” (820).

המשמעות העמוקה של “זאת חנוכה” 

מאת איתמר חמו

ביום השמיני של חנוכה אנו קוראים בפרשת הנשיאים על קורבנו של נשיא מכל שבט ובסוף חותמים “בזאת חנוכת המזבח”, מכאן לשמו של יום זה “זאת חנוכה”.

חז”ל אומרים שכל מקום שנאמר ‘זה’ “כאילו עומד ומורה באצבע”, “ראתה שפחה על הים מה שלא ראה הנביא יחזקאל בן בוזי, שנאמר ‘זה אלי ואנוהו'”, ראיה ברורה.

לעתיד לבוא, שתהיה השגת אלוקות מבוררת לעין כל ותתגלה מלכותו ית’, נאמר: “ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה קיווינו לו ויושעינו, זה אשר קיווינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו”.

אם כן “זה” מורה על ראיה ברורה. מה הכוונה “זאת”? “זאת” זה לשון נקבה. ראיה מתוך ולמרות ההסתר.

באופן כללי הזכר הוא המשפיע והנקבה היא המקבלת. “זה” בחינת השפעה, “זאת” בחינת מקבל.

על זה האופן לגבי חנוכה. הרב קוק מסביר שיש הבדל בין “חינוך” לבין “חנוכה”, חינוך לשון זכר, חנוכה לשון נקבה. לחנך זה להשפיע, להתוות והראות את הדרך. חנוכה זה לקבל, להתפעל מימי החנוכה, להתפעל מחנוכת המזבח, מהאורות הדולקים, מהקדושה המסתתרת בתוך המציאות.

ביום השמיני, ב”זאת חנוכה” נשלמת הבחינה של האור והקדושה וכל שנותר לנו הוא להתפעל ולקבל ממנו עד לאופן שאפשר יהיה להצביע עליו ולחוש אותו. לשון הפרי צדיק: “ולכן קורין יום זה ‘זאת חנוכה’ שמורה שכבר נקבע ונחקקו (בבחינת נפעל) כל הקדושות מכל השבטים בלב ישראל כמפורש לעין שיתכן לומר ‘זאת’ כמראה באצבע על חנוכת האור שבלב ישראל”. 

הקשר בין חנוכה לחודשי כסלו-טבת ע”פ בני יששכר (קטו)

מאת -איתמר חמו

חנוכה יוצא על שני חודשים – סוף כסלו ותחילת טבת. מה הקשר בין שני חודשים אלו לחנוכה?

בספר יצירה מובא שחודש כסליו מכוון כנגד האוזן וחודש טבת כנגד העין. המליך על כסליו אות סמ”ך ועל טבת אות עי”ן.

העין מביטה. ההבטה היא מלמעלה למטה (אצל אברהם אבינו שהקב”ה אומר לו “הבט השמימה – מלמד שהעלהו מעל הכוכבים”), רומז על אתערותא דליעלא.

האוזן שומעת, מקבלת, בחינת העלאת מ”נ לפי השפעת הזכר, מסמל על אתערותא דלתתא.

חנוכה הוא חג המחבר בין כסלו לטבת, בין האוזן לעין, בין אתערותא דלעילא לאתערותא דלתתא: מצד אחד החשמונאים הם אלו שנלחמו במסירות ובחירוף נפש כנגד היוונים, אך מצד שני הם הופיעו את רצונו של הקב”ה בעולם. מעטים ניצחו רבים, הנס שמעל הטבע הופיע בתוך הטבע ובתוך המציאות עד כדי כך שיש הטועים לומר שגבורת המכבים היא שחוללה את הנס מבלי קשר לקב”ה, “אשר חוללו המכבים”, אך אנו צריכים להסתכל בזווית ראיה אחרת – שהק”ה נלחם דרך החשמונאים, “אשר חולל ה’ למכבים”, לכן גם היה נס פך השמן המורה לנס מעל הטבע להורות שבאמת הכל מעל הטבע למרות שהיה בדרך הטבע.