מחוץ למחנה??

מאת הרב אברהם חזן

בפרשת תזריע (ומצורע) מופיעה המילה “כהן” כמעט בכל פסוק: “וראהו הכהן”, “והובא אל הכהן”, “והסגירו הכהן”, “ונראה שנית אל הכהן”, “וטמאו הכהן”, “וטהרו הכהן”, “ולקח הכהן”… יש כאן נתון מדהים: אם בכל התורה כולה יש 321 פעמים את המילה “כהן”, שליש (!) מתוכם – 106 פעמים, נמצאים בפרשיות תזריע-מצורע. ניתן היה לחשוב שהכוהנים היו פשוט “רופאים לעניני צרעת”, ולכן דווקא הכוהנים יכלו לפסוק מי מצורע ומי לא. אלא, שלא כן הדבר. הכהן לא היה חייב להיות מומחה לצרעת. אפילו אם הכוהן אינו בקי בדיני הנגעים והוא סומך רק על דברי החכם שבחן את הנגע, בכל-זאת אין האדם נטמא על-פי דברי החכם עצמו, אלא דווקא כאשר הכוהן מכריז כי הוא טמא. אדם שלקה בנגע צרעת נדרש לעבור שני שלבים: השלב הראשון – ראיית הנגע. עליו לגשת לחכם מומחה, בקי בדיני הנגעים, כדי שזה יקבע את מהותו של הנגע. חכם זה אינו חייב להיות כהן. השלב השני – הגדרת הטומאה והטהרה. אפילו לאחר שהחכם קבע שזה אכן נגע טמא, עדיין לא נטמא האדם. הגדרתו כטמא יכולה להיעשות דווקא על-ידי כוהן, שמכריז עליו: “טמא אתה”. אמירה זו של הכוהן היא תנאי מחייב, שבלעדיה אין האדם נטמא. את האבחון המקצועי צריך אומנם לעשות איש מקצוע (“חכם”) שמומחה בתחום הצרעת, אבל את המילה האחרונה יכל לתת רק הכוהן שנאמר: “וראהו הכהן וטמא אותו (ויקרא יג,ג)”.

מתעוררת השאלה: אם יש כבר איש מקצוע מישראל שנותן את האבחון המקצועי של הצרעת, בשביל מה צריך דווקא את הכהן שיתן את ה”חותמת” הסופית? השאלה מתחזקת לאור העובדה שהכוהנים מייצגים את הטהרה, עד כדי כך שאסור להם להיטמא למת; אם כן, איך יתכן שדווקא הכוהן שמייצג טהרה, הוא זה שמחיל את הטומאה על המצורע?! הסבר הדבר נעוץ בחומרתה של טומאת הצרעת. זו הטומאה היחידה שדינה “בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו”. אפילו טמאים אחרים אינם רשאים לשבת במחיצתו של הצרוע, שכן עליו לצאת לגמרי אל מחוץ למחנה ישראל. דווקא משום כך קובעת התורה, שרק כוהן יכול לחרוץ דין כזה על אדם מישראל. כהן הוא “איש חסד”, ועבודתו היא “לברך את עמו ישראל באהבה”. משום כך, אין התורה מסתמכת על חכם, שאמנם הוא פוסק על-פי התורה, אבל ייתכן שהוא אינו מרגיש די הצורך את גודל הצער שייגרם לאותו יהודי. אומרת התורה, שבכדי לקבוע דבר כזה אי אפשר להסתמך על השכל בלבד, כאן צריך לגלות רגישות. הכהן הזה לא צריך להיות חכם, הוא צריך להיות אוהב ורגיש, איש החסד, שחש את החומרה שבדבר. את האבחון המקצועי יכול לתת אדם אחר, אבל את המילה האחרונה יכול רק הכוהן לתת. הרי אהרן הכהן היה “אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”; מידת החסד שלו עברה בתורשה לצאצאיו הכוהנים, ולכן הם מצווים “לברך את עמו ישראל באהבה “. הכהן יבוא עם מידת החסד שלו וינסה כל דרך אפשרית לטהר את המצורע. ולעולם לא יטמא את המצורע כל עוד איננו בטוח במאת האחוזים שהוא אכן מצורע. ורק לאחר שהוא ישתכנע שאין שום אפשרות להתיר את המצורע, הוא יקבע שמדובר במצורע. לכן התורה דורשת שדווקא הוא יקבע סופית אם היהודי אכן טמא בטומאת הצרעת.

הרבי הריי”ץ מליובאויטש, מספר באחת מאגרותיו, על זריקה שהוא עבר. לפני הזריקה, הוא שם לב שהרופאים עושים חיטוי ומנקים את ידיהם, את המזרק ואת הגוף שלו. שאל הרבי את הרופאים: מדוע אתם מנקים, הרי אני כבר נקי? ענו הרופאים: יש חיידקים מאוד קטנים, שאם הם נכנסים יחד עם הזריקה, במקום שהזריקה תועיל, היא תזיק. ומסיים אדמו”ר הריי”ץ את המכתב: למדתי מזה איך צריך להוכיח ולהעביר ביקורת על יהודי. הביקורת היא כמו זריקה דוקרת, שנועדה לתת טיפול רפואי. הבעיה היא, שלפעמים יחד עם הזריקה נכנסים חיידקים. יחד עם הביקורת נכנסים חיידקים של קנאה, שנאה, גאווה, כעס וכדומה. במצב כזה, במקום שהזריקה תועיל, היא תזיק. במקום שהביקורת תשפיע לטובה, היא רק תחמיר את המצב. המציאות מראה, שפעמים רבות אנשים מעבירים ביקורת, אבל לא רק שהביקורת לא בונה ומועילה, אלא שהיא הורסת ומזיקה, יוצרת שנאה ופירוד לבבות. מהי הדרך הנכונה להעביר ביקורת?  לפני שאתה מעביר ביקורת, עליך לעשות חיטוי יסודי. לנקות את עצמך מכל שמץ ובדל של קנאה ושנאה וכדומה. רק אחר כך ביכולתך להעביר ביקורת, ולזכור תמיד שהביקורת תבוא מתוך אהבה. זה מה שאנו לומדים גם ממשה רבינו, כנאמר במדרש,  שדווקא משה יכל להוכיח את עם ישראל, כי “יוכיחן משה, שאוהבן”. רק מי שאוהב את עם ישראל, יכול להוכיח אותם . כי מותר לבקר, אבל אסור לפגוע . וזה מה שאנחנו לומדים מהמצורע, שהנגע עצמו אינו טמא כמו הכרזתו כטמא. לכן הקביעה כי יהודי כלשהו הוא “מחוץ למחנה” חמורה יותר מעצם מעשיו של אותו יהודי. יש לבדוק היטב את מידת החסד ואהבת-ישראל האישית, ואם חלילה חסר באהבת-ישראל, אסור לחרוץ דין כזה על יהודי!

חומש הפקודים

המצווה הראשונה בחומש במדבר היא לספור את בני-ישראל: ״שאו את ראש כל עדת בני-ישראל״. על שם מצווה זו מכונה ספר במדבר כולו ׳חומש הפקודים׳. מניין של חפצים אינו משקף את תוכנם, להפך, במניין אין מתחשבים בתכונתו ובמעלתו של כל פרט, וכל אחד שווה אחד. המניין מבטא רק את הכמות, הצד החיצוני של הדברים ולא את האיכות. גם בפרשתנו, בציווי למנות את בני-ישראל, אין שום התייחסות לדרגתו ולכישרונותיו של כל אחד ואחד. אם כן מדוע מעניקה התורה חשיבות כה רבה למניין, עד שכל הספר נקרא חומש הפקודים?  

יש לומר שיש קשר הדוק בין הכמות לאיכות, הכמות עצמה גורמת ליצירת איכות טובה יותר. לכן עצם המניין, שמבטא את הכמות, מחולל חשיבות גם באיכות הדבר.

דוגמה לכמות ההופכת לאיכות היא מניין, אין שום חשיבות לאיכותם של האנשים המצטרפים למניין, ברגע שמתקבצים עשרה מישראל מתחוללת איכות אחרת – השכינה שורה עליהם ואפשר לומר דבר שבקדושה, כך גם בזימון הופכת הכמות לאיכות: בשלושה אפשר לזמן, בעשרה אומרים ״נברך לאלוקינו״ וכך הלאה. כך מצאנו גם במתן-התורה, שניתנה דווקא לשישים ריבוא מישראל. אילו היה חסר אחד מהמספר הזה, ולו הפחות שבפחותים, לא הייתה ניתנת התורה אפילו לגדול שבגדולים. וכך גם תיקנו חז״ל ברכה מיוחדת – ״חכם הרזים״ – למצב שבו מתקבצים יחדיו שישים ריבוא מישראל.

מכאן אפשר ללמוד הוראה, עד כמה יש לייקר את הכמות.

עכשיו זו תקופה שבה הכמות חשובה יותר מן האיכות. כשיהודים רבים כל-כך משוועים להצלה רוחנית, יש להשתדל לזכות במצוות יהודים רבים ככל האפשר. הדגש הוא על הכמות דווקא, וככל שיותר יהודים יתקשרו עם הקב״ה, תיווצר איכות עליונה יותר. על-ידי שיהודים רבים ככל האפשר ייכללו במחנה ישראל, יתעלה עם- ישראל כולו לרמה איכותית גבוהה יותר ותבוא הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו .

“שתהיו עמלים בתורה”

שואל  החפץ חיים:

בסיום מסכת – אנו אומרים- “הם עמלים ואינם מקבלים שכר ואנו עמלים ומקבלים שכר”. מה זאת אומרת ‘הם עמלים ואינם מקבלים שכר’? כל בן אדם שעמל, מקבל שכר. אם זה בכסף ואם זה בטובת הנאה. מה פירוש הדבר, אינם מקבלים שכר? 

אומר החפץ-חיים תשובה נפלאה:

בשאר המקצועות, השכר הוא עפ”י התוצאה ולא עפ”י העמל. העיקר הוא מה התוצרת שהוצאת, ולא כמות הטורח שעמלת, אם עמלת אבל לא הגעת לתוצר לא תקבל שכר על כך. ואילו בקיום תורה ומצוות השכר הוא על העמל ולא על התוצר.

 נאמר בפרשה-“אִם בחקתי תֵּלֵכוּ “– רש”י מפרש :שתהיו עמלים בתורה. עמל התורה, יגיעת התורה, זה רצונו של הקב”ה. 

נכון שהיעד הסופי הוא ידיעת התורה, אבל העיקר הוא העמל, יהודי שניחן בשכל טוב ויודע את כל התורה ללא עמל שכרו לא יהיה גדול מיהודי שיודע דף אחד אבל עמל עליו זמן רב.

הקב”ה רוצה שנעמול בהשגת ידיעת התורה כיוון שרק כך התורה תחקק אצל האדם.

תורה נחקקת באדם ע”י  כך שהוא עמל ומתייגע , יושב יום אחר יום, עד שהוא מצליח להגיע לעמקה של סוגיה – זו תורה שנחקקת בלב האדם.

לכן התורה משתמשת אִם בחקתי תֵּלֵכוּ – לא מלשון חוק, אלא מלשון חקיקה. הקב”ה רוצה שהתורה תיחקק בנו, ותהיה חלק מאיתנו, ונוכל להשיג זאת רק ע”י עמל התורה.

השפעת התורה על הגשמיות

בפרשתנו הקב”ה מבטיח שפע גשמי על שמירת התורה והמצוות.

 חז”ל הורו לנו “אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס” אם כן מדוע התורה מדגישה את השכר הגשמי על שמירת התורה ומצוותיה?

תמיהה דומה מתעוררת למקרא תיאורי חז”ל על השפע הגשמי בימות המשיח- ביום שהזרע ייזרע יצמיח ויניב פרי, אילנות סרק ייתנו פירות,  טעם העץ יהיה כטעם הפרי, ועוד ייעודים גשמיים נפלאים.

ואילו הרמב”ם כותב שבימות המשיח- “לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה‘ בלבד” , ואילו כל ה”מעדנים” יהיו בבחינת עפר, כלומר לא תהיה להם חשיבות במצב רוחני נעלה זה, אם כן מדוע חז”ל מרחיבים כ”כ בתיאור השפע הגשמי שיהיה לעתיד לבוא?

התשובה לכך: דווקא השפע הגשמי מבטא את מעלתן של התורה והמצוות: כשאדם שמח שמחה גדולה, השמחה לא נשארת רק ברבדים הרוחניים, אלא היא מתפרצת בכל איברי הגוף, עד שהיא מגיעה גם לרגליים, שמתרוממות בריקוד של שמחה, המצב הטבעי הוא שהתורה שנאמר עליה שהיא  “חייך ואורך ימיך” תשפיע על כל רבדי חייו של היהודי, ושפע התורה יביא שפע גם ברבדים הגשמיים התחתונים ביותר  (בדוגמת הרגליים).

כיום העולם אינו כלי לשפע הרוחני של התורה ומצוותיה ולכן אנו לא רואים תמיד קשר ישיר בין לימוד תורה להצלחה ושפע גשמי, אבל לעתיד לבוא העולם יזדכך ויהיה כלי לשפע הרוחני , וקיום תורה ומצוות יוליד מיד שפע גשמי .

לסיכום- המטרה בלימוד התורה וקיום המצוות היא לא על מנת לקבל שכר, אבל כיוון שהתורה היא “חיינו ואורך ימינו” השכר הגשמי יבוא ממילא ויהיה קשר ישיר בין הרוחניות לגשמיות.

ועניין זה יהיה בגילוי בימות המשיח בקרוב ממש.

קורבן שתי הלחם

בפרשתנו מובאת המצווה להקריב את שתי הלחם במקדש בחג השבועות, קורבן זה הוא מסוג קורבן מנחה, כלומר קורבן מסוג הצומח-לחם העשוי מחיטים, קורבן זה צריך להביאו מהתבואה החדשה .הקורבן בא לסמל את הכרת הטוב כלפי הבורא ולהודות לו על היבול שצמח בשבועות שהוא גם חג הקציר.

 כמו כן, יש מסבירים שקורבן זה מבטא את התעלות האדם בתקופה שבין פסח לשבועות כאשר בחג הפסח אסור היה לאכול לחם ועכשיו הוא כבר נמצא במדרגה בה לא רק שאפשר לאכול לחם, אלא הוא אפילו רצוי כקורבן.

תורת החסידות מביאה הסבר נפלא להקרבת שתי הלחם במקדש בשבועות –שתי הלחם, רומזות לתורה. התורה מכונה לחם, מכיוון שהתורה מתאחדת עם שכלו של האדם כשם שהלחם מתעכל במעיו ונעשה דם ובשר כבשרו. שתי הלחם רומזות לשני סוגים בתורה: תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, או בחלוקה אחרת – החלק הנגלה של התורה והחלק הנסתר של התורה, פנימיות התורה.

אמרו חז”ל: “בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים”. כלומר, לימוד התורה בכל יום צריך להיות באופן של חידוש, בבחינת “מנחה חדשה”- (לכן מביאים את הקורבן דווקא מהתבואה החדשה).

לימוד כזה נעשה בחיוּת גדולה יותר, כטבעו של האדם שכשהוא לומד דבר חדש הוא מרגיש התלהבות גדולה יותר. תחושת התחדשות זו משפיעה גם על קיום המצוות, שגם הם יהיו מתוך חיוּת ובהידור.

ולכן מקריבים את שתי הלחם דווקא בחג מתן תורה ,כדי שנקבל את התורה מחדש בחיות ובהתלהבות.

קדוש קדוש קדוש

“דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם קדשים תהיו כי קדוש אני”

צריך להבין את הכפילות בפסוק – דבר ואמרת לכאורה זו אותה משמעות?

התשובה לכך רמוזה בחלום שחלם הגאון מבריסק – בחלומי למדתי בישיבה של מעלה .ועסקנו בעניין הקדושה, מדוע אנו אומרים בקדושה 3 פעמים את המילה קדוש, ואנו אומרים ה’ צבאות מלא כל הארץ כבודו רק אחרי הקדוש השלישי, ונתגלה לי הטעם בחלום – אנו אומרים  3 פעמים קדוש כנגד 3 בתי המקדש ,בית המקדש הראשון והשני נחרבו ועל כן אין ראוי לומר אחר זה ה’ צבאות, הקדוש השלישי בקדושה כנגד בית המקדש השלישי – בבית השלישי שיבנה במהרה בימינו נוכל לומר ה’ צבאות מלא כל הארץ כבודו.

 נבאר מכאן  את הרמז בפסוק בפרשתינו- “קדשים תהיו”-לשון רבים מרמז על בית המקדש הראשון והשני, שנבנו ע”י בני אדם, ראשון ע”י שלמה ושני ע”י כורש, וכיוון שנבנו ע”י בני אדם בסוף נחרבו, ו”קדוש אני” מרמז על הבית השלישי שיבנה בעיקרו ע”י הקב”ה ולכן יהיה בניין נצחי.

וזהו כפל הלשון דבר ואמרת ,דבר כנגד “קדושים תהיו” ואמרת כנגד “קדוש אני”, דיבור הוא לשון קשה-כמו שנאמר “דבר האיש איתנו קשות”, ואמירה לשון רכה כמו שנאמר “כה תאמר לבית יעקב”, בלשון רכה.

ועל כן כנגד בתי המקדש הראשון והשני כתוב לשון דבר – לשון קשה ,כיוון שנחרבו, וכנגד הבניין השלישי שיהיה נצחי כתוב לשון אמירה- לשון רכה, כיוון שיהיה קיים לנצח.

מהי חירות אמיתית

חג הפסח מכונה בנוסח התפילה-“זמן  חירותנו”, לאחר היציאה ממצרים הפכנו להיות עבדי ה’ כמו שנאמר “בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים”. לכאורה אפשר לטעון שעברנו משעבוד לשעבוד, אם כן צריך להבין מהי החירות שאנו מצווים לצאת אליה?

הדבר יובן מתוך התעמקות במושג חירות, ובהבנה מהי חירות אמיתית.

החירות היא מושג יחסי, אפשר להמחיש זאת ע”י התבוננות במושגי החירות של הצומח ,החי והמדבר.

מהי החירות במונחים של צמח? צמח צריך אדמה טובה ,מים ,אויר, אור- תנאים אלו הם חירות של צמח אך שמדובר בבעלי חיים זה לא מספיק, בעל חיים אינו יכול להסתפק בתנאים אלה הוא צריך גם חופש תנועה.

מושג זה רחוק ממושגי החירות של האדם, האדם צריך גם דברי חכמה ושכל- חירות בעיניו היא כאשר יש לו אפשרות  ללמוד ולהחכים.

אך גם החירות האנושית המושלמת לא מספיקה למושגי החירות של יהודי- נשמתו של יהודי היא חלק אלוק ממעל ממש והיא קשורה עם הקב”ה, חירות במושגיה היא- כשיש ליהודי את היכולת להוסיף ולהעמיק קשר זה ע”י קיום תורה ומצוות, וכל עוד יהודי לא מעמיק קשר זה הוא ירגיש חסר שיגרום לו לחוש ההפך מחירות.

לכן אמרו חז”ל: “אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה”, ורק יהודי שיש בידו תורה ומצוות וקשור לקב”ה חי חיים אמיתים מכיוון שהתורה היא חיינו.

בקרוב נגיע לדרגה גבוהה יותר של חירות-חירות מיצר הרע- לכשיבוא משיח צדקנו תכף ומיד ממש.

לזרוע ולהצמיח ברכה

שמה של כל פרשה בתורה, אף שהוא לקוח מהמילים הפותחות אותה, נושא את תוכנה של הפרשה כולה. אולם בפרשת תזריע נראה, לכאורה, שתוכן הפרשה מנוגד לחלוטין לשמה: הפרשה כולה עוסקת בנגעי צרעת לסוגיהם, שהם מן הטומאות החמורות ביותר, עד שנאמר: ״מצורע חשוב כמת״, והנטמא בצרעת חייב לשבת בדד, מחוץ למחנה ישראל. לעומת זאת, המילה ׳תזריע׳ מבטאת את ההפך הגמור – זריעה, שגורמת לצמיחה, להולדת דבר חדש. כיצד מתיישבת הסתירה, לכאורה, בין תוכן הפרשה  לשמה? נקדים להסביר מה המשמעות הפנימית של הנגעים ושל עונשי התורה בכלל: הקב״ה הוא תכלית הטוב והחסד. הוא אינו חפץ להעניש לשם עונש. כל רצונו לזכך את האדם, להסיר ממנו את קליפת עוונותיו, כדי לטהרו ולהכשירו למצב נעלה וטוב יותר. זו גם המשמעות הפנימית של נגעי הצרעת.

הרמב״ם כותב, שהיו אלה נגעים ניסיים, שבאו מחמת חטא לשון-הרע. בתחילה היו ״משתנות קירות ביתו. אם חזר בו – ייטהר הבית. אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית – משתנין כלי העור שבביתו… אם עמד ברשעו עד שיישרפו – משתנים הבגדים שעליו״, ורק אם לא שב בתשובה עד אז – עבר הנגע גם לגופו. בדרך זו הזהירו נגעי הצרעת את האדם לשוב בתשובה, ורק אם לא הועיל דבר, נעשה צרוע בגופו. אם כבר הגיע למצב כזה, נדרש לשבת בדד מחוץ למחנה – כדי שיתרחק מחברת רשעים ובעלי לשון-הרע – בתקווה שיחזור בתשובה, יזדכך ויוכל לחזור אל הקודש. נמצא אפוא, שכל מטרת הנגעים היא להצמיח באדם הוויה חדשה ולעשותו ברייה טהורה ומזוככת. לכן דווקא פרשה זו נקראת תזריע, ללמדנו את מהותם הפנימית של כל הנגעים שעליהם מדובר בהמשך הפרשה.

המטרה היא – להזריע ולהוליד מציאות חדשה באדם, יהודי טהור וטוב יותר. זו גם המשמעות הפנימית של הגלות. בגלות אנו זורעים מצוות ומעשים טובים, בתוך מציאות קשה, רוויית ייסורים וצרות. ולשם-מה? כדי שהללו יצמחו בביאת המשיח. השכר שיינתן בזמן הגאולה אינו דבר נפרד מעבודתנו הנוכחית. להפך: השכר אינו אלא הצמיחה והאור של המצוות שזרענו בזמן הגלות. ובקרוב ממש נראה כל זאת בעינינו, בביאת משיח-צדקנו בגאולה האמיתית והשלמה.

 (לקוטי שיחות כרך כב)

חיבור הגבול עם הבלי גבול

כל אחד ואחד משבעת ימי המילואים הקריבו קרבנות במשכן. בכל יום ויום הקים משה רבנו את המשכן ולאחר מכן פירק אותו. השכינה עדיין לא שרתה במשכן, מכיוון שעדיין נותר רושם מחטא העגל. רק ביום השמיני למילואים ירדה האש מלמעלה וביטאה את השראת השכינה בעם-ישראל.

פירוק המשכן בכל יום ויום סימל את העדר התמידיות והנצחיות בעבודת האדם כפי שהיא מצד עצמה. רק לאחר ש”ותצא אש מלפני ה'”, כשירדה האש מלמעלה – קיבל המשכן קיום נצחי.

עבודת האדם, ככל שתהיה שלמה ועליונה, לעולם תישאר מוגבלת. הברואים, מעצם הווייתם, מוגבלים במגבלות הבריאה, ואין להם יכולת להגיע אל הנצח. כדי שעבודת האדם תשיג את הקיום הנצחי היא זקוקה לכוח מיוחד מלמעלה, מהקב”ה, שהוא אין-סופי ובלתי-מוגבל.

עניין זה בא לידי ביטוי גם בעובדה שהאש האלוקית ירדה דווקא ביום השמיני. שבעת ימי המילואים מייצגים את מסגרת הבריאה, שנבראה בשבעה ימים, ואילו המספר ‘שמונה’ מייצג את האור האלוקי האין-סופי, שלמעלה מגדרי הבריאה. לכן דווקא ביום השמיני בא הגילוי הגדול מלמעלה.

אך אם מעשיהם של הברואים נחותים כל-כך לעומת האור האלוקי האין-סופי, ואין בהם קיום נצחי, מדוע יש צורך בעבודת האדם? למה היה צורך שהאדם, בכוחו המוגבל, יקים את המשכן שוב ושוב בשבעת ימי המילואים, בשעה שהקיום הנצחי יבוא ממילא ביום השמיני, כאשר תרד האש מלמעלה?

כאן רואים את הצורך לחבר בין השניים. אכן, עבודת האדם לעולם היא מוגבלת וזמנית, והקיום הנצחי יכול לבוא רק על-ידי התגלות אלוקית מלמעלה; ועם זה יש צורך שהאדם יעשה תחילה כל מה שבידו, בכוחו המוגבל, ואז הקב”ה נותן לו את ה’אש של מעלה’, את ההארה האלוקית הבלתי-מוגבלת.

כך אנו עושים כל שביכולתנו להביא את העולם לימות המשיח, והקב”ה גואל אותנו, ומביא את העולם לשלמות הטוב הנצחי, במהרה בימינו.

השבת שלפני פורים מכונה ‘שבת זכור’, כי בה קוראים בתורה את הציווי של לזכור את אשר עשה לנו עמלק ולמחות את זכרו. מחיית עמלק היא משימה חיונית ביותר, עד שאמר הקב”ה: “כי יד על כס י-ה, מלחמה לה’ בעמלק”.

מהפסוק הזה למדו חז”ל שאין שמו של הקב”ה שלם ואין כיסאו שלם עד שיימחה שמו של עמלק, שכן שמו של הקב”ה אינו כתוב בשלמותו (השם הוי-ה) אלא חציו בלבד (י-ה), וכמו-כן נאמר כאן ‘כס’ ולא ‘כִּסא’. רק לאחר מחיית עמלק יהיה השם שלם והכיסא שלם.

תורת החסידות מסבירה שבמילים ‘כס י-ה’ מרומזת פעולתו השלילית של עמלק – הוא מכסה ומסתיר (‘כס’ מלשון כיסוי) את האותיות י-ה של שם הוי-ה, לבל יתקשרו עם האותיות ו-ה.

משמעות הדבר בנפש האדם: בכל יהודי קיימות ארבע האותיות של שם הוי-ה, כמו שנאמר “כי חלק הוי-ה עמו” – עם-ישראל הוא כביכול חלק משם הוי-ה. בכל יהודי שוכנת נשמה אלוקית, ‘חלק א-לוה ממעל ממש’, חלק מהקב”ה ממש. לכן בכל יהודי קיים המבנה של ארבע אותיות שם הוי-ה.

כל אחת ואחת מאותיות הוי-ה מייצגת כוחות מסוימים בנפש האדם, ובאופן כללי האותיות מתחלקות לשתי קבוצות – האותיות י-ה בקבוצה אחת והאותיות ו-ה בקבוצה שנייה. האותיות י-ה מייצגות את הכוחות הפנימיים יותר – השכל והמידות, והאותיות ו-ה מייצגות את הכוחות הגלויים יותר – הדיבור והמעשה.

בנקודה הזאת נכנס עמלק בבחינת ‘כס י-ה’ – הוא מכסה את האותיות י-ה, וחוצץ בינן ובין האותיות ו-ה. במילים פשוטות: עמלק מנסה לנתק את ההכרה השכלית והרגשית של האדם מן הדיבור והמעשה. יכולה להיות לך הכרה בקב”ה ואפילו התעוררות המידות, אהבת ה’ ויראתו, אבל עמלק שואף שהדברים לא יבואו לידי ביטוי בעבודה בפועל-בדיבור ומעשה.

עבודתו של האדם היא למחות את עמלק – לבטל את ההפרעה הזאת ואת הניסיון לנתק את השכל והמידות מהמעשה. עליו לשאוף שיהיה ‘השם שלם’, שיהיה חיבור בין כל חלקי שם הוי-ה, ושהכוחות הפנימיים יחדרו לתוך הכוחות הגלויים ויבואו לידי ביטוי בעבודתו המעשית של האדם.

את פרשת מחיית עמלק קוראים לפני פורים, כי זה גם עניינו הרוחני של פורים. בימי הפורים, אחרי שעמדו היהודים במסירות-נפש שנה שלמה, הם “קיימו וקיבלו עליהם”. הם לא הסתפקו בעצם העובדה שאמונתם הפנימית איתנה ומביאה אותם לידי מסירות-נפש, אלא הביאו את מסירות-הנפש הפנימית לידי ביטוי ב’קיימו וקיבלו’, קיום מעשי של התורה ומצוותיה. החיבור הזה מביא את הגאולה האמתית והשלמה בקרוב ממש.