מחוץ למחנה??
מאת הרב אברהם חזן
בפרשת תזריע (ומצורע) מופיעה המילה “כהן” כמעט בכל פסוק: “וראהו הכהן”, “והובא אל הכהן”, “והסגירו הכהן”, “ונראה שנית אל הכהן”, “וטמאו הכהן”, “וטהרו הכהן”, “ולקח הכהן”… יש כאן נתון מדהים: אם בכל התורה כולה יש 321 פעמים את המילה “כהן”, שליש (!) מתוכם – 106 פעמים, נמצאים בפרשיות תזריע-מצורע. ניתן היה לחשוב שהכוהנים היו פשוט “רופאים לעניני צרעת”, ולכן דווקא הכוהנים יכלו לפסוק מי מצורע ומי לא. אלא, שלא כן הדבר. הכהן לא היה חייב להיות מומחה לצרעת. אפילו אם הכוהן אינו בקי בדיני הנגעים והוא סומך רק על דברי החכם שבחן את הנגע, בכל-זאת אין האדם נטמא על-פי דברי החכם עצמו, אלא דווקא כאשר הכוהן מכריז כי הוא טמא. אדם שלקה בנגע צרעת נדרש לעבור שני שלבים: השלב הראשון – ראיית הנגע. עליו לגשת לחכם מומחה, בקי בדיני הנגעים, כדי שזה יקבע את מהותו של הנגע. חכם זה אינו חייב להיות כהן. השלב השני – הגדרת הטומאה והטהרה. אפילו לאחר שהחכם קבע שזה אכן נגע טמא, עדיין לא נטמא האדם. הגדרתו כטמא יכולה להיעשות דווקא על-ידי כוהן, שמכריז עליו: “טמא אתה”. אמירה זו של הכוהן היא תנאי מחייב, שבלעדיה אין האדם נטמא. את האבחון המקצועי צריך אומנם לעשות איש מקצוע (“חכם”) שמומחה בתחום הצרעת, אבל את המילה האחרונה יכל לתת רק הכוהן שנאמר: “וראהו הכהן וטמא אותו (ויקרא יג,ג)”.
מתעוררת השאלה: אם יש כבר איש מקצוע מישראל שנותן את האבחון המקצועי של הצרעת, בשביל מה צריך דווקא את הכהן שיתן את ה”חותמת” הסופית? השאלה מתחזקת לאור העובדה שהכוהנים מייצגים את הטהרה, עד כדי כך שאסור להם להיטמא למת; אם כן, איך יתכן שדווקא הכוהן שמייצג טהרה, הוא זה שמחיל את הטומאה על המצורע?! הסבר הדבר נעוץ בחומרתה של טומאת הצרעת. זו הטומאה היחידה שדינה “בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו”. אפילו טמאים אחרים אינם רשאים לשבת במחיצתו של הצרוע, שכן עליו לצאת לגמרי אל מחוץ למחנה ישראל. דווקא משום כך קובעת התורה, שרק כוהן יכול לחרוץ דין כזה על אדם מישראל. כהן הוא “איש חסד”, ועבודתו היא “לברך את עמו ישראל באהבה”. משום כך, אין התורה מסתמכת על חכם, שאמנם הוא פוסק על-פי התורה, אבל ייתכן שהוא אינו מרגיש די הצורך את גודל הצער שייגרם לאותו יהודי. אומרת התורה, שבכדי לקבוע דבר כזה אי אפשר להסתמך על השכל בלבד, כאן צריך לגלות רגישות. הכהן הזה לא צריך להיות חכם, הוא צריך להיות אוהב ורגיש, איש החסד, שחש את החומרה שבדבר. את האבחון המקצועי יכול לתת אדם אחר, אבל את המילה האחרונה יכול רק הכוהן לתת. הרי אהרן הכהן היה “אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”; מידת החסד שלו עברה בתורשה לצאצאיו הכוהנים, ולכן הם מצווים “לברך את עמו ישראל באהבה “. הכהן יבוא עם מידת החסד שלו וינסה כל דרך אפשרית לטהר את המצורע. ולעולם לא יטמא את המצורע כל עוד איננו בטוח במאת האחוזים שהוא אכן מצורע. ורק לאחר שהוא ישתכנע שאין שום אפשרות להתיר את המצורע, הוא יקבע שמדובר במצורע. לכן התורה דורשת שדווקא הוא יקבע סופית אם היהודי אכן טמא בטומאת הצרעת.
הרבי הריי”ץ מליובאויטש, מספר באחת מאגרותיו, על זריקה שהוא עבר. לפני הזריקה, הוא שם לב שהרופאים עושים חיטוי ומנקים את ידיהם, את המזרק ואת הגוף שלו. שאל הרבי את הרופאים: מדוע אתם מנקים, הרי אני כבר נקי? ענו הרופאים: יש חיידקים מאוד קטנים, שאם הם נכנסים יחד עם הזריקה, במקום שהזריקה תועיל, היא תזיק. ומסיים אדמו”ר הריי”ץ את המכתב: למדתי מזה איך צריך להוכיח ולהעביר ביקורת על יהודי. הביקורת היא כמו זריקה דוקרת, שנועדה לתת טיפול רפואי. הבעיה היא, שלפעמים יחד עם הזריקה נכנסים חיידקים. יחד עם הביקורת נכנסים חיידקים של קנאה, שנאה, גאווה, כעס וכדומה. במצב כזה, במקום שהזריקה תועיל, היא תזיק. במקום שהביקורת תשפיע לטובה, היא רק תחמיר את המצב. המציאות מראה, שפעמים רבות אנשים מעבירים ביקורת, אבל לא רק שהביקורת לא בונה ומועילה, אלא שהיא הורסת ומזיקה, יוצרת שנאה ופירוד לבבות. מהי הדרך הנכונה להעביר ביקורת? לפני שאתה מעביר ביקורת, עליך לעשות חיטוי יסודי. לנקות את עצמך מכל שמץ ובדל של קנאה ושנאה וכדומה. רק אחר כך ביכולתך להעביר ביקורת, ולזכור תמיד שהביקורת תבוא מתוך אהבה. זה מה שאנו לומדים גם ממשה רבינו, כנאמר במדרש, שדווקא משה יכל להוכיח את עם ישראל, כי “יוכיחן משה, שאוהבן”. רק מי שאוהב את עם ישראל, יכול להוכיח אותם . כי מותר לבקר, אבל אסור לפגוע . וזה מה שאנחנו לומדים מהמצורע, שהנגע עצמו אינו טמא כמו הכרזתו כטמא. לכן הקביעה כי יהודי כלשהו הוא “מחוץ למחנה” חמורה יותר מעצם מעשיו של אותו יהודי. יש לבדוק היטב את מידת החסד ואהבת-ישראל האישית, ואם חלילה חסר באהבת-ישראל, אסור לחרוץ דין כזה על יהודי!
