סיפורים על שמירת שבת

 

פרה שומרת שבת
מעשה בחסיד עני שהייתה לו פרה אחת לחרוש בה. לאחר זמן לא נשאר לחסיד כסף ומכר פרתו ללא יהודי. חרש בה הקונה ששת ימי החול. בשבת הוציא את הפרה לחרוש. רבצה הפרה במקומה ולא רצתה לעבוד. היה האיש מכה אותה, והיא אינה זזה ממקומה. ראה האיש כך, הלך אל אותו חסיד ואמר לו: “בוא וקח את פרתך, ששה ימים עבדתי בה וביום השבת הוצאתי אותה החוצה – ורבצה הפרה במקומה ולא רצתה לעשות שום עבודה בעולם, וכמה שאני מכה אותה לא זזה ממקומה.” הבין אותה החסיד מפני מה אינה עובדת: שהייתה רגילה לנוח בשבת. אמר החסיד לקונה: ”בוא ואקים אותה ואעשה שתחרוש”. כשהגיע החסיד לשדה , לחש באוזנה של הפרה: “אי פרה, פרה! כשהיית אצלי, היית נחה בשבת; עכשיו שהייתי מוכרח למכור אותך לאיש זה, בבקשה ממך, קומי ועשי רצון אדונך. “מיד קמה הפרה ורצתה לעבוד. אמר הקונה לחסיד: “לא אתן לך ללכת עד שתאמר לי מה עשית לה ומה אמרת לה באזנה. אולי כישפת אותה?” סיפר לו החסיד מה אמר לפרה. שמע הקונה ואמר בליבו: “אם פרה זו, שאינה יודעת לדבר ואין לה שכל, יודעת לשמוע בקול אדונה, מה אני שיש לי דעת ובינה – לא אכיר את חוקי אדוני? “מיד הלך והתגייר ולמד תורה, ונקרא שמו בעברית רבי יוחנן בן תורתה.

שבעה טעמי שבת בלחם יבש

פעם אחת ביקשו התלמידים של הבעל שם-טוב שיראה להם איש צדיק באמת. הסכים הבעל שם טוב ואמר לתלמידיו:
“טוב, אראה לכם את מי שאתם מבקשים לראות, בתנאי שתתבוננו בו בשתיקה גמורה”.
הלכו לבית הכנסת בליל שבת. הראה להם הבעל שם-טוב יהודי עני ואביון, שבגדיו בלים, עומד ומתפלל ופניו שמחות. גמר היהודי את תפילתו, יצא והלך לביתו. הלכו הבעל שם-טוב ותלמידיו אחרי היהודי בשתיקה. נכנס היהודי לבית קטן ודל, והם התבוננו מבעד לחלונו.

כשנכנס היהודי לביתו קרא בצהלה: “שבת שלום, רעיתי, יונתי! ”  ענתה האישה כנגדו: ”שבת שלום לך, בעלי מחמד לבי !”
”תני לי יונתי את היין לקידוש! ” הראתה לו האישה שתי ככרות לחם יבשות, שהיו מונחות על השולחן, מתחת למפית צחורה כשלג:
”אין לנו יין לקידוש בעלי היקר, קדש נא על הלחם…” קידש היהודי על הלחם ואמר בפנים שוחקות: ”ועכשיו יונתי, הגישי נא לשולחן את הדגים…”
הביאה האישה קערת שעועית. נתנה מן השעועית בצלחת בעלה ובצלחת שלה. ישבו בני הזוג ואכלו, זימרו זמירות ופניהם מבריקות מתענוג.

”ועכשיו יונתי, הביאי נא לשולחן מרק צח ושקדים טעימים יצופו בתוכו! ” נתנה לו האישה עוד קצת מן השעועית ולקחה גם לה. ישבו ואכלו ופניהם
זורחות מנחת. והיו זמירות השבת שלהם ממלאות את הבית הדל , פורחות ויוצאות מן החלונות החוצה ועולות לשמיים.

“ברוך השם” אמר היהודי, ”שאין חסר לנו דבר: יין ודגים ומרק צח עם שקדים…” נתנה לו האישה עוד שעועית בצלחתו ולקחה גם לה והיו השניים יושבים וסועדים את ליבם, כאילו היו להם בשר רך וטעים ושאר מיני מטעמים ופניהם הולכות ומבהיקות יותר ויותר…

לאחר ששבעו מכל המאכלים יצאו השניים במחול ושרו זה כנגד זו: ”אשרינו, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו…”
כשראו אותם תלמידי הבעל שם-טוב, פרצו בבכי ואמרו לרבם: “תודה לך, רבנו, שהראת לנו אנשים עניים אלה המסתפקים במועט ושמחים בחלקם, ההופכים לחם ליין ושעועית למעדני שבת. וקול תפלתם וזמרתם מלוא כל הארץ.”

מעשה בחסיד שחלל את השבת בשגגה
מעשה בחסיד ירא שמים שחלל את השבת בשגגה. רגיל היה לקבל שבת שעתיים לפני השקיעה.

בששת ימי המעשה היה עוסק בפרקמטיא: היה הולך מכפר לכפר, וביום שישי היה נזהר להקדים לשוב לביתו. ופעם בהיותו בדרך לביתו שקעה עליו החמה, ואחר לבוא ל”קבלת שבת”. נכספה נפשו לתיקון, לתשובה. צער החרטה על מה שפגם העיק על נפשו . קם והלך אל הצדיק רבי מיכל מזלוטשוב. והצדיק היה מן המחמירים. נתן בו את עיניו המטילות אימה ואמר:” כדי לתקן מה שפגמת בספירות העליונות, חייב אתה להרבות בצומות ,להתגולל בשלג ולשבת בימי סתיו במים קרים.” יסורין ממרקין עוונותיו של האדם, אלא שגופו החלש של החסיד וטרדת הפרנסה לא הספיקו בידו לקיים את הגזרה, עמד ונסע אל הבעל שם טוב. וכשעמד לפני הבעל שם טוב ובקש תיקון על חטא שחטא בחילול שבת, תלה בו
הבעל שם טוב את עיניו הבהירות והבוחנות ואמר: ”סע הביתה ותן נרות לבית הכנסת”. חרד החסיד חרדה גדולה, כששמע את התיקון הקל הניתן לו על חטאו החמור ומחשבה ניקרה במוחו שמא טעה הבעש”ט. וכשסיפר לבעש”ט את סדר התיקון שהטיל עליו רבי מיכל מזלוטשוב, תלה בו הבעש”ט שוב את עיניו ואמר: “תן נרות לבית הכנסת ! ולרבי מיכל מזלוטשוב תגיד : גזרתי עליו שלשבת הבאה יבוא אלי.”
ביום השישי השכים רבי מיכל מזלוטשוב בבוקר, ויקח בידו את תיק הטלית ואת המטה, וילך אל הבעש”ט. ויהי בהיותו סמוך לעיר, שקעה עליו החמה, והיה מן המאחרים לבוא. אחרי קבלת שבת, בשעה שהבעש”ט עמד לקדש, נכנס רבי מיכל מזלוטשוב.

“שלום עליכם רבי מיכל !” רטן הבעש”ט, תלה בו את עיניו הגדולות והמחייכות ואמר:
“רבי מיכל, עכשיו רואה אתה מה ענשו של המחמיר בתיקון תשובה למחלל שבת בשגגה?”
והבעש”ט הקדוש סח עם הצדיק רבי מיכל מזלוטשוב, וכך אמר לו: ”אתה, רבי מיכל מזלוטשוב, מעולם לא טעמת טעם חטא, ומשום כך אין אתה
יודע שבירת הלב, את צערה של נפש כי תחטא וכמהה לתשובה. להוי ידוע לך, שבשבירת הלב מתוך חרטה על חילול השבת, תוקנה ונמרקה העבירה שעבר עליה בשגגה.”

בזכות שמירת שבת קדש

מעשה בסוחר שטיחים ישר דרך וירא אלוקים ושמו משה, אשר למזלו הרב התגורר באחוזתו של פריץ טוב לב שהיה אוהב מאד את הסוחר היהודי, ומוקירו על ישרותו ונאמנותו. כך חלפו השנים בטוב ובנעימים ומסחרו של היהודי פרח ושגשג. הפריץ היה מתגאה תמיד בפני ידידיו וחבריו ביהודי “שלו” אשר כל משאו ומתנו בנאמנות שאי אפשר למצוא כמותה. כתוצאה מכך שמו הטוב של הסוחר היהודי נישא למרחקים, ומעגל הקונים הלך והתרחב.

והנה, בבקר יום שבת אחד, כאשר גביע הקידוש כבר היה בידו וכל בני ביתו יושבים במקומותיהם סביב השולחן, נשמעו דפיקות רמות בדלת. “פיתחו את הדלת! כאן איוון, מנהל האחוזה של הפריץ!” הדלת נפתחה ואיוון נכנס ופנה אל בעל-הבית: “כידוע לך, מושקה, בערב מתקיימת מסיבה בארמון הפריץ בהשתתפות כל פריצי הסביבה. ברגע האחרון החליט הפריץ להחליף את כל שטיחי האולם הענק של הארמון והוא מבקש שתבוא בדחיפות עם דוגמאות של שטיחים שונים והוא ירכוש את אשר ייראה לו ביותר. מדובר בעסקה הגדולה ביותר שעשית בחייך!” סיים מנהל האחוזה בקריצת עין שובבה.

אך משה היהודי, בשלווה ובמאור פנים השיב לאיוון: אמור לאדוני הפריץ כי מאד אשמח לעמוד תמיד לשירותו. אך כידוע לו היום הוא יום שבת קדשינו, ועלינו לשבות ממלאכה ביום קדוש זה”. מנהל האחוזה הנדהם יצא למסור לפריץ את תשובתו של היהודי, ומשה פתח בברכת הקידוש כאילו לא אירע דבר. בשעת הסעודה שוב נשמעו הדפיקות המוכרות. איוון נכנס בפנים זועפות ואמר כי הפריץ כועס מאד. הוא אמר שאם לא תביא כעת את אשר ביקש, הוא ינתק אתך כל קשר, וגם לחבריו הוא יגרום שינהגו כמוהו!”. ומשה היהודי בשלו:” אמור לפריץ שהקשר אתו חשוב לי מאד. אך הקשר עם בוראי שכל פרנסתי וחיי בידו, חשובים לי יותר. לא אבגוד במצות דתנו”. מנהל האחוזה לא ויתר, וניסה לשדל את היהודי בפיתויים ובאיומים שונים לעיני אשתו וילדיו. אשתו שלא היתה חזקה כמוהו. קראה לו לחדר צדדי וניסתה לשכנעו כמדובר במקרה חריג ויוצא דופן, ואולי אפשר להתפשר באופן שהתשלום יתבצע לאחר השבת. אך משה ממאן לשמוע. כל זה עצת היצר הוא אמר. אין שום היתר בהלכה לעשות זאת, והפרנסה בידיו של אלקים”. איוון מפציר לוחץ ומאיים, ומשה בשלו חוזר שוב ושוב על דבריו: “לא אוותר על נאמנותי לדתי עבור כל הון שבעולם”. עד שמנהל האחוזה התייאש ויצא כשהוא מאוכזב.                                    

למחרת, בשעת הצהרים, עצרה כרכרתו המהודרת של הפריץ לפני פתח ביתו של משה היהודי, והפריץ בכבודו ובעצמו נכנס אל הבית כשהוא מלווה בעזריו ובשומריו. למרבה הפלא היו פניו מחייכות, והוא חיבק את משה היהודי בחום תוך שהוא מושיט לו צרור מלא זהובים. “קח! זה חלקך מזכייתי בהתערבות בזכותך!”. למראה פניו המשתאות של משה, התיישב הפריץ וסיפר: אתמול בבקר הגיעו חלק מהאורחים – ידידי הפריצים – האמורים להשתתף במסיבה. ישבנו יחד ושוחחנו, והנה כרגיל עלה נושא היהודים לדיון. “הם גנבים” פלט האחד.”כולם נוכלים מוצצי דם!” הוסיף אחר. “אין בהם נאמנות לאף-אדם ולשום ערך” תרם גם השלישי את חלקו כשכולם מהנהנים בראשיהם בהסכמה. ואני, שמכיר אותך, ידידי משה, העזתי לחלוק על כולם ואמרתי “דוקא היהודי שלי, אדם אמין וישר דרך. הוא נאמן לערכים הנפלאים שלו ולדתו היהודית ושום דבר לא יזיז אותו מנאמנותו”. הם פרצו בצחוק, לגלגו על תמימותי והתווכחו, אך אני עמדתי על שלי. עד שבסופו של דבר הוחלט להעמידך במבחן, ואנו התערבנו בינינו על סכום כסף עצום. האם תבגוד בדתך עבור רווח כספי, או שמא אכן נאמן אתה לערכיך ולעקרונותיך. שלחנו אליך את מנהל האחוזה, ואת ההמשך אתה כבר יודע. בזכות נאמנותך למצוות דתך זכיתי בהתערבות!! הנני גאה ושמח בקשר שיש לי איתך. הנה חלקך מזכייתי בהתערבות!” עם צאת הפריץ פנה משה לרעייתו בפנים מאירות ואמר בחיוך עדין “הרואה את? משמירת שבת לא מפסידים!”.

 

 

 

 

 

 

 

מעבר לסרגל הכלים