כאשר שוטר ק.ג.ב. ביקש לערוך ברית מילה לבנו
מאת הרב אברהם חזן
בפרשת השבוע אנו קוראים על יצחק אבינו, שהיה היהודי הראשון שנימול ביום השמיני ללידתו "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלקים (בראשית כא)". המדרש מספר על ויכוח שנערך בין יצחק לבין ישמעאל. ישמעאל טען שהוא חביב יותר, כי עשה ברית מילה בגיל 13 שנה, כאשר הבין בשכלו את המשמעות של ברית המילה, והסכים על דעת עצמו לעשות אותה. ואילו יצחק טען שהוא חביב יותר, כי עשה ברית מילה בן שמונה ימים, כאשר לא היה מסוגל כלל להבין את משמעות הדבר. ההבדל בין הגישות של יצחק וישמעאל הוא ההבדל בין "נעשה ונשמע" לבין "נשמע ונעשה". יש גישה שאומרת "נשמע ונעשה", קודם כל נבין בהיגיון האנושי את רצון ה', ורק אחר כך נחליט אם לקיים; אבל הגישה היהודית בדיוק להיפך, "נעשה ונשמע" – קודם כל אמונה, ורק אחר כך הבנה. הטעם לכך: ההבנה של בני אדם היא מוגבלת, ואילו הקב"ה הוא אינסופי; ההבנה שלנו היא זמנית בלבד, ואילו הקב"ה הוא נצחי, "היה הווה ויהיה". לכן הקשר אל הקב"ה לא יכול להתבסס על הבנה, אלא דווקא על אמונה מוחלטת. הגמרא (שבת פח/א) מספרת על צדוקי שהגיע אל האמורא רבא ואמר לו "עמא פזיזא, דקדמיתו פומייכו לאודנייכו" (אתם עם פזיז, שהקדמתם את הפה לאוזניים, אמרתם "נעשה ונשמע" – לפני ששמעתם, כבר הסכמתם לעשות). ענה לו רבא בפסוק: "תומת ישרים תנחם, וסלף בוגדים ישדם". דווקא האמונה והתמימות שלנו תנחה אותנו בדרך הנכונה, ואילו ה"חכמה" שלכם תביא אותכם לדרך עקלתון. זה בדיוק היה הויכוח בין ישמעאל ויצחק, אצל ישמעאל הבסיס היה הבנה, ואצל יצחק הבסיס היה אמונה: ישמעאל טוען "נשמע ונעשה", קודם כל להבין, ורק אחר כך להאמין. ישמעאל מסמל את הטבע, את התהליכים הרגילים של העולם. גם כשנוצר קשר בינו ובין הקב"ה – הוא בא במסגרת ההבנה וההכרה האנושית, ועוצמתו תלויה במידת הידיעה וההבנה. לכן ישמעאל מתגאה בעובדה שעשה ברית מילה בגיל מבוגר, רק אחרי שהבין בשכלו את המשמעות שלה; אומר לו יצחק: הקשר עם בורא עולם מתחיל הרבה לפני שמגיעה ההבנה, והוא קשר על-שכלי. באופן של "נעשה ונשמע"! יהודי קשור עם בורא העולם, קשר פנימי ועצמי, כבן הקשור עם אביו. וזה מתחיל בגיל אפס. כאשר התינוק קטן בן 8 ימים. ברית המילה יוצרת חיבור נצחי עם הקב"ה. כיון שהאדם הוא זמני ומוגבל, אין בכוחו ליצור דבר נצחי. רק הקב"ה, שהוא נצחי, יכול ליצור קשר כזה. ההבדל בין יצחק וישמעאל בא לידי ביטוי גם באופן לידתם. ישמעאל נולד בדרך טבעית, כאשר אברהם היה בגיל 86 והגר הייתה צעירה; אולם יצחק נולד בדרך ניסית לגמרי, כאשר אברהם היה בגיל 100 ושרה בגיל 90. כי ישמעאל קשור אל הקב"ה רק בצורה מוגבלת, לפי הטבע; ואילו יצחק קשור אל הקב"ה בצורה בלתי מוגבלת, למעלה מהטבע. וזו הדרך של עם ישראל כולו, שקשור אל הקב"ה בדרך ניסית למעלה מהטבע לגמרי.
בדברים אלה טמון לקח נצחי בדרכי החינוך היהודי: כאשר תינוק יהודי נולד, נותנים לו את היסוד של היהדות. מעבירים לו את המסר שיהדות אינה מבוססת על הבנה. קודם כל אמונה, ורק אחר כך הבנה. את ההכרה היהודית אי-אפשר לבסס על-פי השכל בלבד, מתוך הנחה שהילד יבחר בדרך היהדות לאור הבנתו. הכרה כזאת היא מוגבלת ומצומצמת. הקשר עם הקב"ה, הוא מבן 8 ימים, למעלה מהבנה והשגה בדרך של "נעשה ונשמע". כמסופר על רבי יהושע בן חנניה, שכאשר היה תינוק קטן, אמו הייתה מביאה את העריסה לבית המדרש כדי שישמע את קול התורה ויספוג את הקדושה שלה. ועליו נאמר "אשרי יולדתו". לפעמים הורים חושבים שחינוך יהודי מתחיל מגיל מבוגר. כאשר השכל של הילד יתפתח והוא יוכל להבין, רק אז נתחיל להסביר לו על הקב"ה ועל היהדות, ננסה לשכנע אותו, וניתן לו להחליט בשכלו האישי. אומרת התורה שזו הדרך של ישמעאל, לא של יצחק. יצחק אבינו מלמד להעניק לילד חינוך יהודי כבר מגיל אפס, ללמד אותו פסוקים מהרגע שהוא מתחיל לדבר; להקנות לו הרגלים יהודיים, כיפה, ציצית, תפילות, החל משנותיו הראשונות; לשלוח אותו לחינוך יהודי כבר במעון ובגן ולהעניק לו אמונה טהורה ומוחלטת בהקב"ה. כך צומח דור יהודי הדבק ביהדותו עד כדי מסירות-נפש, והוריו רווים ממנו נחת בגשמיות וברוחניות.
בזמן שלטון הקומוניזם, היה מוהל במוסקבה, שעשה בריתות מילה במסירות נפש, בחשאיות גמורה, מחשש שהקג"ב יעלה על עקבותיו. פעם אחת, הגיעו שני שוטרים של הקג"ב ועצרו אותו באמצע הרחוב, והכניסו אותו למכונית שלהם. המוהל רעד מפחד, והבין שהגרוע מכל הגיע. באחד הרחובות הצדדיים, עצרה המכונית והמוהל הוכנס לתוך בית. שם לתדהמתו גילה לו אחד השוטרים את הסוד: אנו יהודים, נולד לי תינוק, ואני ואשתי מאד רוצים לעשות לו ברית מילה. אבל פוחדים מהשלטונות שלא יגלו זאת, ולכן אנו מאד מתנצלים, שלא הייתה לנו דרך אחרת להביא אותך למול את בננו, מלבד באמצעות "תפיסתך ומעצרך" באמצע הרחוב…
