מאמרים מתורת רבינו האור החיים הקדוש פרשת צו ה’תשע”ח
מאת הרב ברק בן ניסן
מאמר א’
‘ה’ מצייר במלבושו צורות הנהרגים על קידוש השם, ובלבוש זה ינקום באומות העולם’
‘וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ, וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ’
רבינו האור החיים הקדוש, מביא את דברי המדרש המבהילים, ‘שכל נפש מישראל שהרגו האומות על קידוש שמו, ה’ לוקח מדמו של הנהרג, ורושם את צורתו על מלבושו, ולעתיד לבוא כשיבוא לנקום מהאומות, הקדוש ברוך הוא ילבש את אותו מלבוש, וינקום באומות העולם, על אשר הרגו אותם, והכל רק מפני שהם מייחדים שמו יתברך’.
ובזה מפרש רבינו הקדוש את הפסוקים בדרך רמז:
‘וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ’ הפסוק מרמז לאש הדינים והנקמות שיעשה ה’ באומות העולם, ואז ינקום השם יתברך את נקמת עבדיו, ‘כי באור הבוקר תעשן אף ה’, ואש מפיו תאכל, על אשר עינונו בני עוולה ויסרונו ביסורי נקמה’ וזה הכוונה ‘אש המזבח’ היינו היסורים שהקדוש ברוך הוא ייסר את האומות, על שלא ריחמו על כלל ישראל, ולא היה די להם, שישראל במצב שפל יותר מהם, ולכן אש היסורין תוקד ‘בו’ כלומר בהקדוש ברוך הוא נעלם הנעלמים, שהוא המקנא ולובש קנאה.
‘וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד’ הכהן, זהו רמז להקדוש ברוך הוא שנקרא ‘כהן’, ילבש את ‘מדו בד’ דהיינו לבושו שעליו חקוקים צורות נפשות ישראל, שהם נקראים ‘בד’ וכמו שכתוב ‘הן עם לבדד ישכון’, וכמו כן שהם מאוחדים בעצמם ומייחדים שמו יתברך.
‘וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ’ שינקום ה’ במיוחד על שהרגו אנשים צדיקים שהם ‘מכנסי בד’ מלשון הכנסה, שהם מכניסים יחוד ואמונת ה’ שנקרא ‘בד’, בלבבות ישראל, והם דבוקים בה’ יתברך ‘על בשרו’ שאין דבר שמפסיק בין ה’ לבינם.
[אור החיים צו, פרק ו פסוק ב]
מאמר ב’
‘הגאולה תהיה בזכות לימוד התורה ועל ידי היסורים’
‘צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ, כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר’
רבינו האור החיים הקדוש, מפרש את כל הפרשה בדרך רמז על עלייתם של ישראל מן הגלות, שתהיה בזכות לימוד התורה ובזכות היסורים.
וכך מתפרשים הפסוקים:
‘דבר אל אהרן ואל בניו’ שהם הבני תורה, שפתי כהן אשר תורה יבקשו מפיהו, להודיע לדורות בגלות האחרון,
‘זאת תורת העולה’ הרמז לכלל ישראל שיעלו מן הגלות, שהיא נקראת ‘עולה’ וכמו שכתוב ‘מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה’, שיהיה באמצעות שתי דברים.
א, ‘על מוקדה’ על ידי התורה שנמשלה לאש, וכמו שנאמר ‘הלא כה דברי כאש’.
ב, ‘על המזבח’ על ידי היסורים שאנו מיוסרים בגלות ביסורין ובעוני, והם מכפרים על האדם כמו המזבח, ועל ידיהם תהיה עלייתנו בהפלגות מעולות בשבחים אשר לא היה ולא יהיה.
והגלות תימשך ‘כל הלילה עד הבוקר’ שהגלות נמשלה ללילה, ויהיו ישראל בגלות עד שתבוא הגאולה הנקראת ‘בוקר’ ויגאלנו ה’ יתברך.
והטעם ש’התורה נקראת אש’, כי היא מצרפת ומטהרת את הנפש ככבשן האש, והיא עושה את פעולת הזיכוך והצירוף לצדיקים, כמו שעושה הגיהנום לרשעים, ואדרבה כח האש של התורה, יותר חזקה מכוח האש של הגיהנום, ומי שזיכך את נשמתו באש התורה, אינו צריך לזיכוך של הגיהנום, ונאמר במדרש שהשר של הגיהנם צועק ‘אין לי חפץ בצדיקים’, כי אש התורה של הצדיקים, יש בכוחה לכבות ולהתיש את כוח האש של הגיהנם.
[אור החיים צו פרק ו פסוק ב]
מאמר ג’
‘קדושה ורוחניות אינם תופסים מקום גשמי’
‘וַיַּעַשׂ משֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֹתוֹ וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד’
רבינו האור החיים הקדוש מבאר, שהפסוק בא להודיענו שנעשה נס, ובפתח אהל מועד נכנסו כמות אנשים של 600 אלף איש, למרות שמדתו היתה סך הכל 50 אמה. וזה שמספרת התורה ‘ותקהל העדה אל פתח אהל מועד’ שכל עם ישראל הצליח להיכנס ולעמוד בפתח אהל מועד, כי הרוחניות והקדושה אין לה גבול ומידה.
ובפרשת במדבר על הפסוק ‘וַיְדַבֵּר ה’ אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם’, שואל רבינו הקדוש, למה הזכיר קודם הכלל שהוא ‘במדבר סיני’ ואחר כך אמר ‘באהל מועד’ שהוא פרט מתוך הכלל כולו, והיה לו להקדים הפרט ואחר כך הכלל, וכמו שבהמשך הפסוק נאמר ‘באחד לחודש השני בשנה השנית’
ומפרש רבינו הקדוש, שנתכוין הפסוק ללמדנו בזה, שכל מדבר סיני נחשב כ’פרט’ לגבי ‘אהל מועד’ מקום שכינתו יתברך שמו, כלומר, ‘מדבר סיני’ בכללותו, טפל ומתבטל לגבי ה’אהל מועד’, וכמו שאמרו רבותינו, ששים ריבוא מישראל (600 אלף איש) היו יכולים ליכנס באהל מועד, כיון שהיה שם השראת השכינה.
[אור החיים צו פרק ח פסוק ד]
מאמר ד’
‘לימוד התורה מכפרת כמו כל הקרבנות, ורק כשלומד לשמה’
‘זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים, אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת משֶׁה בְּהַר סִינָי’
רבינו האור החיים הקדוש, מביא את מאמר רבותינו, שדרשו מפסוק זה, ש’כל העוסק בתורת הקרבנות מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את הקרבנות, ואין צריך לשום כפרה אחרת’. ולכן נאמר ‘זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה’ שעל ידי העיסוק בתורת העולה, כאילו הקריב עולה בפועל.
אולם מוסיף רבינו הקדוש ומחדש, שזה רק בתנאי אם לומד תורה לשמה, וכפי שנאמר בהמשך הפסוק ‘אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת משֶׁה בְּהַר סִינָי’ שהלימוד לשמה יש בה כוח לכפר ולהגן.
ובפרשת כי תשא, מפרש רבינו הקדוש את הפסוק ‘זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים’ שמי שעובר על מצוות ה’, עליו לעסוק בתורה הקדושה הנקראת ‘זה’ וכמו שנאמר לא ימוש ספר התורה ‘הזה’ מפיך.
ובלשון קדשו של רבינו הקדוש: ‘באמצעות מה שילמדו בתורה, היא מגינה ומכפרת עוון, ומרבה זכיות, כאומרם ‘ותלמוד תורה כנגד הכל’, ואפילו היו ביד האדם עבירות רבות, ‘זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם’ כאילו הקריב כל הקרבנות המכפרים”.
[אור החיים צו, פרק ז פסוק לז]
