מלחמת מדין – משנאת חינם לאהבת חינם
מאת הרב אברהם חזן
בפרשתנו נאמר, שלקראת המלחמה עם מדין, ציווה משה רבנו: "לכל מטות ישראל תשלחו לצבא", ומכאן למדו חז"ל: "להביא את שבטו של לוי" שגם הלווים נצטוו להשתתף במלחמת מדין.
מתעוררת השאלה, על שבט לוי נאמר ברמב"ם שהם "הובדלו מדרכי העולם ולכן לא עורכין מלחמה כשאר ישראל". בני שבט לוי נבחרו להתמסר לעבודת המקדש ולהקדיש את עצמם לגמרי לעבודת ה', ולכן לא השתתפו במלחמות ישראל. ואם כן, מה המיוחד במלחמה זו, שבה נצטוו גם בני לוי להשתתף? התשובה על כך, מלחמת מדין הייתה שונה מכל המלחמות האחרות. היא לא נועדה לצורכי כיבוש ארצות,
אלא מטרתה הייתה "לתת נקמת ה' במדין". המדיינים התייצבו כנגד הקב"ה והחטיאו את ישראל, והמלחמה בהם נועדה להכרית את אויבי ה'.
במלחמה כזאת נדרשו גם בני לוי להשתתף, שכן זה חלק מתפקידו של 'חיל ה', למלא את 'נקמת ה'. בכך בא לידי ביטוי ייחודה של המלחמה הזאת, שאינה ככל המלחמות, שבהן אין בני לוי מקבלים מהשלל, אלא היא "נקמת ה'", ולכן נדרשו בני-ישראל להרים "מכס" מהשלל ולתת אותו לאלעזר הכוהן וללוויים, בהיותם 'חיל ה'.
הרמב"ם קובע שעניינו המיוחד של שבט לוי, שייך לכל יהודי: "לא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש… אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' ולעובדו.. הרי זה נתקדש קודש קודשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו". יכול אפוא יהודי לחשוב, שהואיל והוא מובדל מענייני העולם והוא מקדיש את עצמו לעמוד לפני ה' ולשרתו, מה לו ולעולם שסביבו, הוא יסתגר בד' אמות של תורה ותפילה ולא יהיה לו עסק עם העולם ובעיותיו.
אומרת התורה ליהודי: בדיוק להפך, דווקא משום שאתה שייך ל'חיל ה", מוטלת עליך חובה מיוחדת להיות שותף ל"נקמת ה' במדין", לנצח ולבטל את העומדים נגד הקב"ה.
מובא בספרי חסידות, שעניינה של קליפת מדין, הוא מדון ומריבה, פירוד-לבבות ושנאת-חינם. המדון הזה הוא נגד ה' ממש, והוא שגרם את חורבן הבית ואת הגלות המרה הנמשכת עד ימינו אלה. בימים הללו, ימי בין המצרים, אנו אבלים על חורבן בית המקדש. הגמרא אומרת (יומא ט/ב) "מקדש שני
שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חנם". והשאלה המתעוררת: אם האנשים בימי בית שני היו לומדי תורה, מקיימי מצוות, וגומלי חסדים, איך יתכן שחטאו ב"שנאת חינם"? מבואר בחסידות, כי "שנאת חינם" פירושה, שאדם אינו מסוגל לסבול את
מציאותו של הזולת. וזה לא בגלל שהזולת עשה משהו לא טוב, אלא בגלל ישות ואנוכיות שלו. הוא חשוב בעיני עצמו, והזולת בהכרח ממעט את מציאותו ולכן אינו יכול לסבול את זולתו. הרבי מביא סיפור, על אותו חסיד שנכנס ליחידות ל"צמח צדק" והתלונן על כך שהוא מרגיש, שכל מתפללי בית הכנסת דורכים עליו. ענה לו הצ"צ: אם לא תתפשט בכל בית הכנסת, לא תהיה סיבה לאנשים לדרוך עליך. כלומר: שהבעיה שלו עם האגו האישי, איננה באשמת המתפללים.
כאשר מה שחשוב אצלו הוא ה'אני': 'אני' אומר, 'אני' חושב ואיך 'לדעתי' צריך להיות, באופן טבעי גורם למחלוקות. לעומת זאת, כאשר יחשוב ויעשה באמת מה שהקב"ה דורש, בלי ה'אני', לא יגיע כלל למחלוקות. שנאת חינם אינה תמיד גלויה, אלא היא מופיעה עם תירוצים שונים, אדם יכול להסביר ולתרץ כי הוא רב עם הזולת בגלל כל מיני סיבות, אבל הסיבה האמיתית היא שפשוט הוא לא מסוגל לסבול את עצם קיומו של הזולת.
הבעיה הגדולה היא, ששנאת חינם יכולה להתלבש גם באיצטלה של קדושה. בין אנשים שומרי מצוות יכולות להיות מחלוקות שכביכול הם "לשם שמים", על הכשרים, על הלכות, על מנהגים, על כבוד התורה וכיוצא באלו, אבל מאחורי הכול מסתתרת שנאת חינם.
זה בדיוק הסיפור המפורסם על קמצא ובר קמצא, שבגללו חרב הבית השני (גיטין נה). אם ננסה לשים אצבע ולבדוק מה שורש הבעיה בסיפור של קמצא ובר קמצא, מסתבר שזאת לא רק העובדה שהמארח סילק את בר קמצא והחכמים לא מחו.
יש כאן בעיה שורשית שקדמה לכך והיא, איך יתכן שיהודי מחזיק שתי רשימות: רשימה של חברים ורשימה של שונאים!.. יש לו חבר בשם קמצא ושונא בשם בר קמצא. זה מצב פסול מיסודו, וזה גרם להמשך
הסיפור, שהלבין את פניו של בר קמצא, עד לחורבן בית המקדש. ימי בין המצרים, הם הימים שבהם אנו צריכים לתקן את שנאת החינם, באמצעות אהבת חינם. לעשות חשבון נפש האם אנו מכבדים זה את זה. זה הזמן לחשוב האם גם אנו נגועים בתסמונת "קמצא ובר קמצא", האם גם לנו יש רשימה
של חברים ורשימה של שונאים "רשימה לבנה" ו"רשימה שחורה" ח"ו? וזו בדיוק ההזדמנות לתקן, להוסיף באהבת חינם ולעשות שלום בין אדם לחברו. להימנע מכל מריבה ומכל פגיעה שהיא, אפילו אם יש לה כביכול "סיבות טובות". כל מי שרואה את עצמו חלק מ'חיל ה', חייב לעמוד נגד 'מדין' ולהביא לאהבת ישראל – לאהבת חינם, שהיא המקשרת כל יהודי עם ה' אחד. בכך מזרזים את סיום הגלות, והופכים את הגולה לגאולה האמיתית והשלמה, בביאת משיח-צדקנו.
