נזם זהב באף חזיר
מאת הרב יקי רט
בשבת זו אנו מגיעים לפרק השישי והאחרון בפרקי אבות, אשר עוסק בדרכי קניינה של תורה. נשתדל לעסוק לקראת חג השבועות במשנה ב' בפרק זה, לפי ביאורו של הרב חרל"פ בספר מי מרום. במשנה זו מלמד אותנו ר' יהושע בן לוי כי "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, שנאמר "נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם…"
יש לשאול כמה שאלות על משנה זו:
- מדוע נקט התנא דוקא הר חורב ולא את השם השגור בלשוננו ובלשון המקרא בדרך כלל – הר סיני?
- לכאורה אם המשנה מדברת על מי שכלל אינו עוסק בתורה היה צריך המשל להיות לאדם שאין לו בכלל נזם זהב (שהרי התורה נמשלה לנזם הזהב, ואין לו אותה), אך מדוע התנא ממשיל אותו ל"נזם זהב באף חזיר"?
- מדוע נקטה המשנה בדבריה מי שאינו עוסק בתורה, ולא את הלשון הפשוטה של מי שאינו לומד תורה?
בשביל לענות על שאלות אלו, יש להקדים ולברר מהו היחס הנכון לתורה שאנו צריכים לבנות בקרבנו. כאשר אנו מוקירים ומעריכים משהו, זה יכול להיות משתי סיבות: יש דברים שמעריכים בגלל שהם מאוד מיוחדים ונשגבים, ויש דברים שמעריכים מחמת שמבינים את גודל נחיצותם וההכרח שבהם. למשל, את היין המשובח אנו מעריכים בגלל איכות טעמו המשובח. לעומת זאת, את המים אנו מעריכים כי אנו מבינים את גודל נחיצותם, ושבלי מים אין חיים.
גם ביחס שלנו לתורה קיימים שני הצדדים. בוודאי שיש מקום להעריך את התורה מתוך התפעלות מעומקה וחוכמתה. אך מעבר להתפעלות זו, שיכולה גם אולי להיות ברמה כזו או אחרת מלימודים וחכמות אחרות, אנו גם צריכים להבין שהתורה היא גם החיים שלנו, האויר לנשימה שלנו. בלי תורה אין חיים. ואפילו לו יצוייר שאדם כבר למד ויודע את כל התורה כולה – עליו להמשיך ללמוד עוד ועוד, כי "אם לא בריתי יומם ולילה – חוקות שמים וארץ לא שמתי".
לפי הקדמה זו מסביר הרב חרל"פ את משנתנו. המשנה איננה עוסקת באדם שלא לומד תורה. משנתנו עוסקת באדם שאולי אפילו לומד הרבה מאוד תורה, אך רק מתוך גישה של התפעלות מיופיה ועומקה של התורה, ולא מתוך עומק ההבנה שהתורה היא החיים שלנו, והיא המקיימת את העולם. לכן המשל הוא לא למי שאין לו נזם אלא לנזם זהב באף חזיר. החזיר דרכו לנבור באשפה, והוא איננו שם לב כלל אם הוא הגיע לדבר מאוס או דבר חשוב ויקר ערך. בשבילו הכל אותו דבר. נזם זהב שווה בעיניו בדיוק כמו דבר מאוס ושפל. אין לו הכרה אמיתית בערך הדבר. גם אותו אדם שלומד הרבה תורה, אך לא מכיר בעומק חיוניותה של תורה, ועד כמה היא קריטית לעצם החיים שלנו, יש לו נזם זהב, כי הוא לומד תורה, אך הרי זה בבחינת נזם זהב באף חזיר, כי איננו מכיר בגודלה של תורה ובהכרחיותה לקיומו של עולם. זהו עומק הביטוי "עלבונה של תורה". לא שלא לומדים אותה, אלא שלומדים אותה ולא נותנים לה את היחס הראוי לה. לפי זה גם מובן מדוע בחרה המשנה בביטוי "כל מי שאינו עוסק בתורה", וזה גם הנוסח אותו אנו אומרים בברכות התורה "לעסוק בדברי תורה", כי אנו לא רק לומדים תורה, כפי שלומדים מקצועות אחרים, אלא אנו ממשיכים ועוסקים בתורה ללא הרף, כי היא חיינו ואורך ימינו. לפי זה גם מובן הלשון "הר חורב" שנקטה המשנה. כי לפי דרשת חז"ל (שבת פט:) שם זה נקרא על שם ש"ירדה חורבה לאומות העולם עליו", וכוונתם כי שם זה בא להורות כי בלי תורה יש חורבן, ואין שום זכות קיום לעולם. ובהסבר זה מתורצות כל הקושיות שהובאו לעיל.
לאור דברים אלו, מוטלת עלינו החובה והאחריות, והזכות העצומה, לעמול ולעסוק בתורה, אך לא רק מתוך סקרנות ועניין, כמו שאנו לומדים מקצועות אחרים, אלא מתוך גישה עמוקה והבנה כי התורה היא האויר לנשימה הרוחני שלנו, וזכות הקיום של העולם כולו. נאזין לבת הקול שיוצאת מהר חורב, נחוש לכבודה של תורה, ולא נרפה מעסק התורה לשמה! חזק חזק ונתחזק!
