לחשוב טוב!
מאת הרב יעקב רט
בפרשת השבוע אנו מגיעים לסיומו של סיפור יוסף ואחיו, כאשר לאחר מות אביהם יעקב, חוששים האחים מפני תגובתו של יוסף: ” וַיִּרְאּו אֲחֵי-יוֹסֵף כִּי-מֵת אֲבִּיהֶם וַיֹאמְרּו לּו יִּשְטְמֵנּו יוֹסֵף וְהָשֵב יָשִּיב לָנּו אֵת כָל-הָרָעָה אשר גמַלְנּו אֹתוֹ “. המדרש דן בשאלה מה ראו האחים, שגרם להם לחשש זה: “ר’ לוי אמר: שלא זמנן לסעודה. רבי יצחק אמר: הלך והציץ באותו הבור.
” המדרש אומר שכוונתו האמיתית של יוסף הייתה לשם שמיים, אך הם ראו שהוא פתאום נמנע מלהזמינם לסעודה, וכבר הבינו שאין יחסו אליהם כתמול שלשום, בעוד אביהם היה בחיים. או שהם ראו שהוא חוזר לבור, וכבר היו בטוחים שמחשבות של שנאה ונקמה צפות בליבו… אך באמת, לפי דברי המדרש – כוונתו הייתה לשם שמיים. הסיבה שלא הזמינם לסעודה הייתה מפאת כבודם, שלא היה נעים לו להושיבם כמו בימי אביו, שהושיבו במקום מכובד משלהם, ולכן נמנע מלהזמינם. ומה שהלך לבור – היה בשביל לברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה, ולסגור את מעגל הזיכרון הכואב של העבר. לפי הסבר המדרש, מסביר התרגום יונתן פשט חדש על הפסוק ” וְאַתֶם חֲשַבְתם עָלַי רָעָה אֱלהִּים חֲשָבָה לְטֹבָה”.
בדרך כלל רגילים להסביר שפסוק זה מתייחס למה שהאחים השליכו אותו לבור, מתוך מחשבה רעה, אך האלוקים חשבה לטובה, דהיינו שהוא גלגל את כל צירופי המקרים לכך שיוסף ימונה למשביר על ארץ מצרים ויכלכל את משפחתו. אך לפי דברי המדרש, מבאר התרגום יונתן, ניתן להסביר פשט חדש: אתם חשבתם עליי רעה, על מה שלא זימנתי אתכם לסעודה, או מה שהלכתי לבור, אך האלוקים יודע שמחשבתי הייתה לטובה ולשם שמיים.
סיפור זה מלמד אותנו עד כמה גדולה ויקרה היא המידה לדון כל אדם לכף זכות. פעמים רבות אנו ממהרים לשפוט את הזולת, לבקר מעשיו, להחליט שהוא עשה כך וכך בגלל סיבה זו או אחרת, אך באמת עלינו להיות מתונים בדין, לחשוב פעם נוספת, וכך נוכל פעמים רבות למצוא גם נקודת מבט אחרת על התנהגותו ועל מעשיו, ונחסוך מאיתנו שנאה ומחלוקת. המחשבה הרעה שמתעוררת בלב מעוררת מתחים מיותרים, ולפעמים אף מביאה לידי מעשה – ואם רק נחשוב פעם נוספת – נוכל למנוע הרבה מאוד . בסופה של הפרשייה מלמדים אותנו חז”ל עד כמה גדול כח השלום, שבעבורו מותר אף לשנות בדיבור. שהרי האחים אומרים ליוסף ” ָאבִּיך צִּוה לִּפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר : כֹה-תֹאמְרּו לְיוֹסֵף אָנָא שָא נָא פֶשַע ַאחֶיָך וְחַטָאתָם כִּי-רָעָה
גמלּוָך וְעַתָה שָא נָא לְפֶשַע עַבְדֵי אֱלהֵ ָאבִּיָך”, ובאמת לא מצאנו שיעקב ציווה כן, ובוודאי גם לא אמר כן כי לא חשד כך ביוסף בנו שינקום באחיו, אך הם, מפני החשש שהשלום יופר, שינו בדיבורם, ואמרו לו שכך ציווה יעקב. חז”ל לא רואים התנהלות זו במבט שלילי, כי הם מבינים את גודל מעלת השלום, שעבורו מותר אף לשנות. חיבור המשנה מסתיים בכך ש”לא מצא הקב”ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום”.
גם ברכת המזון ותפילת העמידה מסתיימות בברכת השלום, שכן השלום הוא הכלי המחזיק את כל הברכות כולן, וגם אם כל בקשותינו בתפילת העמידה יתמלאו לטובה, בלי השלום – לא יהיה לנן כלי קיבול, לאצור בתוכו את הברכה. במסר הזה אנו מסיימים את ספר בראשית, ספר הישר. בחשיבות הגדולה של המחשבה הטובה ושלום הבית שחוזר לבית ישראל. יהי רצון שנזכה אף אנו לבנות בקרבנו מידות אלו!
