מוסר אמת – שפיו וליבו שווים
מאת הרב יקי רט
"דבר אחר" – זה הכינוי שהצמידו חז"ל לחזיר, כדי להימנע מאזכור שמו המפורש. והחזיר הזה הפך בעיני כל יהודי לאורך הדורות, לסמל הטומאה. האם יש לכך הצדקה? האם הסמל הזה מובן מאליו? לכאורה, בוודאי שלא; עיון ברשימת החיה, הבהמה והעוף, שמופיעה בפרשתנו, לצד תנאי הכשרות וסימני האבחנה בין טהור לטמא, מלמד שללא ספק יש גרועים ממנו. לחזיר לפחות יש סימן אחד של טהרה – "כִּי–מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא" – ואילו רבות מן הבהמות והחיות האחרות אינן עומדות בשום קריטריון, ואין אפילו תנאי אחד מתנאי הטהרה שיתקיים בהם. אלה בוודאי יכלו לשמש סמל מובהק ובולט יותר מן החזיר.
תשובה לתמיהה הזאת אפשר למצוא באופיו ובדרך התנהלותו של עֵשָׂו הרשע. על פי חז"ל, נמשל עֵשָׂו לחזיר. המדרש מספר כי לא הסתפק בצייד של בעלי חיים, אלא צד ורצח אנשים ואף עסק ב"צייד" של נשים תחת ידי בעליהן ונהנה לענות, לייסר ולדכא אותן. אחר כל אלה, היו לו החוצפה, הגסות והתעוזה להתייצב בפני אביו ולהתפלפל עמו בשאלת המעשרות של מלח ותבן. בהגיעו לגיל ארבעים, הגיל בו התחתן אביו, נשא אישה, כאילו להוכיח שהולך הוא בדיוק בדרך שהתווה לו אביו. הצביעות של עֵשָׂו היא ש"זיכתה" אותו בהשוואה לחזיר, זה שפושט טלפיו ומראה לכולם את סימן הטהרה החיצוני שלו – שהוא מפריס פרסה – כדי להסוות על הריקבון ולהסתיר את הטומאה הפנימית שבו. כלפי חוץ, מתנהל עֵשָׂו בדרך של צדקות ותמימות. הרי הולך הוא בדרכי אביו, יצחק. למעשה, הכל אצלו מחוּפֶּה ומצוּפֶּה במעטפת של חנופה וצביעות וכחש. אין דבר רחוק יותר מטהרה וניקיון כפיים.
על בסיס הדברים הללו, ניתן להבין נקודה נוספת בפרשה, שמדברת גם על ההיתר לאכילת בשר. "כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר" (י"ב, כ') מנוסח בלשון של השלמה, בדיעבד. למעשה, בראשית העולם נאסרה על האדם הראשון אכילת בשר, וזו הותרה רק אחר צאתם של נח ובניו מן התיבה. עולה מכאן שבמדרגה העליונה אכן אין זה ראוי לשחוט בהמה ולאכול את בשרה. ומדוע בכל זאת התירה לנו התורה לאכול בשר? אחת התשובות שעונה הרב קוק במאמרו 'חזון הצמחונות' היא כי ראה הקב"ה שאין רמה מוסרית זו מתאימה למדרגה המוסרית העכשווית של האנושות, ואם הייתה חובת המוסר נוהגת כלפי בעלי חיים ברמה כזו, היו אנשים יוצאים ידי חובת מצפונם ומוסר הכליות שלהם בהטבה ובחסד כלפי בעלי החיים, ואת אכזריותם היו פורקים כנגד בני האדם – חבריהם, שכניהם ואף בני משפחתם. מצווה כזו הייתה מובילה אותנו אל מוסר צבוע, לנהוג כביכול ברמות מוסריות עליונות, כדי לחפות על מעשי רשע ואכזריות בסיסיים הרבה יותר. התורה מובילה אותנו אל מוסר אמיתי ופנימי, מוסר בו תוכו של האדם כברו, מוסר בו האדם לא קופץ להיטיב עם בהמתו לפני שייטיב גם עם בני אדם, ואין הוא קופץ להיטיב ולחמול על "בני דודיו" החפים מפשע לפני שחומל גם על אחיו…
עם ישראל נתקל בצביעותו של עשו במהלך כל הדורות, ונוכח לדעת פעמים רבות שנשיקות עלולות להיות גם נשיכות. בהגדה של פסח בה אנו מזכירים כי בכל דור עומדים עלינו לכלותנו, אנו גם מזכירים כי לבן הארמי, אשר כל כוונתו לשלחנו בשמחה ובשירים בתוף ובכינור, היה אף גרוע יותר מפרעה. צריכים להיזהר מאויבינו, אך גם מאוהבינו. שפיכות הדמים בשואה באה אלינו מאנשי התרבות המתקדמים והנאורים בעולם, ומאותה דת אשר חסד וחמלה שגורים בתורתה. אך אותם אנשי רשע בחרו להוציא לפועל את חמלתם על כלבם, ואת עדינותם בשמיעת הקונצרט, ואת אכזריותם פרקו על בני האדם. תורת ישראל מוותרת על הסיסמאות הנבובות, הפתגמים הגבוהים ועל הטלפיים הנקיות לכאורה של החזיר. היא מעדיפה על פניהם את דרך הישר והמעשה הטוב הבא מלב אוהב ומוסר אמת.
