פרשת עקב- מסירות נפש על אהבת ישראל

מסירות נפש על אהבת ישראל

מאת הרב אברהם חזן

בפרשת עקב, מתאר משה רבינו את שבירת הלוחות, כאשר ירד מן ההר וראה את בני ישראל בחטאם, “ואתפוש בשני הלוחות, ואשליכם מעל שתי ידי, ואשברם לעיניכם”. משה רבנו, לא מספר רק על עצם שבירת הלוחות, אלא הוא מדגיש שהדבר היה לעיני בני ישראל: “ואשברם לעיניכם“. הדגשה זו חוזרת על עצמה, בפרשת וזאת הברכה, כאשר התורה מסתיימת במלים: ” אשר עשה משה לעיני כל ישראל”. מה הוא הדבר שאותו עשה משה “לעיני כל ישראל”? מסביר רש”י: “שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר: ואשברם לעיניכם. והסכימה דעת הקב”ה לדעתו, שנאמר: אשר שברת, יישר כחך ששברת”. המלים “לעיני כל ישראל”, מכוונות איפוא למעשה זה של שבירת הלוחות, שנעשה בפומבי ולעיני כל בני ישראל.

וצריך להבין מדוע באמת נחשבת שבירת הלוחות לשבח של משה, עד כדי כך שהתורה מסיימת בשבח זה את התורה כולה?!  ומדוע מדגישה התורה ששבירת הלוחות היתה ל”עיני כל ישראל”?! הדבר יובן על-פי המשמעות העמוקה של שבירת הלוחות. רש”י מסביר את מעשהו זה של משה, שהוא רצה להסיר קטרוג מעל עם-ישראל. הלוחות היו בבחינת ‘כתובה’ בין הקב”ה ובין העם. עתה, לאחר שהעם חטא בעגל, ה’כתובה’ היא בבחינת קטרוג על העם. לכן שבר משה את הלוחות, ובכך ‘קרע את הכתובה’ שמכילה את הברית בין הקב”ה ובין עם-ישראל. מעשה זה  הוא שבח עצום למשה רבינו, משום שאין מי שמחובר וחדור עם התורה, יותר ממשה רבינו, שקיבל את התורה מהקב”ה. כמו שנאמר “זכרו תורת משה עבדי”, לפי שנתן נפשו עליה נקראת על שמו. אף על פי כן, כאשר ראה הרועה הנאמן של ישראל, שעצם מציאותם של הלוחות עלולה לגרום קיטרוג על  עם ישראל, לא היסס כלל וכלל (ואף לא שאל את הקב”ה), אלא מיד שבר את הלוחות כדי להציל את ישראל. זה שהדבר נעשה  לעיני כל ישראל, מדגיש את חומרת המעשה. גם אם היה שובר את הלוחות בצינעה,  גם אז אין זה מכבוד התורה כלל ועיקר; ועל אחת כמה וכמה כאשר משה עושה מעשה זה באופן פומבי לעיני כל ישראל!. ואף על פי כן, לא נמנע משה ממעשה זה, כי מסירות נפשו עבור עם ישראל גברה על השיקול החשוב של כבוד התורה. בנוסף לכך, משה רבינו עשה זאת לעיני כל ישראל, כדי להורות ולנטוע בלבם של כל ישראל, עד סוף כל הדורות, את מדת אהבת ישראל עד כדי מסירות נפש. כמו שהבעל שם טוב אומר שזקוקים למסירות נפש על אהבת ישראל, אפילו על יהודי שאף פעם לא ראו. ולכן, לאחרי שהתורה מונה את המעלות  של משה רבינו, היא מסיימת,  במלים “לעיני כל ישראל”, שכן בכך באה לידי ביטוי גודל מסירות נפשו של משה רבינו עבור עם ישראל.

כ’ מנחם אב הוא יום ההילולא של הרה”ג רבי לוי יצחק שניאורסון זצוק”ל, אביו של הרבי מליובאוויטש. שהיה רבה של העיר דנייפרופטרובסק אוקראינה. הוא נאסר על הפצת תורה וחסידות, ועונשו נגזר לשנות גלות ארוכות בכפר נידח בקזחסטאן. הרב נסתלק במקום גלותו ביום כ מנחם אב תש”ד, זי”ע.          

חז”ל אומרים “קשה מיתתן של צדיקים לפני הקב”ה כיום שנשתברו בו הלוחות”. על שבירת הלוחות נאמר: “נסתכל (משה) בהן וראה שפרח כתב מעליהן. אמר, האיך אני נותן להם לישראל את הלוחות שאין בהם ממש, אלא אאחוז ואשברם”. אין לפרש שעצם הכתב פרח מעל הלוחות, שאם-כן היה צריך משה לומר “שאין בהם כלום“, ולא “שאין בהם ממש“. אלא כוונת חז”ל היא, שהכתב אמנם נשאר, ואולם הקדושה שהייתה בתוך כל אות ואות פרחה. כאשר הקדושה פרחה מהאותיות, ראה משה ש”אין בהם ממש” הן נותרו אותיות שאין בהן קדושה. בנקודה זו טמון הדמיון הפנימי בין שבירת הלוחות לבין מיתתם של צדיקים. יהודי הוא בדוגמת הלוחות,  יש בו גוף, כמו גשמיותו של הכתב, ונשמה, בדוגמת הקדושה שבתוך הכתב. הנשמה האלוקית שבגוף היהודי הוא בדוגמת “מכתב אלוקים” שבתוך הכתב שבלוחות. אצל הצדיק ניכר ומורגש, שעיקר חייו הוא הנשמה האלוקית ולא חיי הגוף. כמו שנאמר בתניא, חייו של צדיק אינם חיים בשריים, אלא חיים רוחניים של אמונה, יראה ואהבה. גם כשהוא חי בעולם הזה, בגוף גשמי, חייו הם חיים רוחניים. כאשר צדיק מסתלק ונשמתו נפרדת מן הגוף, הרי זה בדוגמת פריחת הקדושה האלוקית מהלוחות. נשאר רק הגוף הגשמי, כמו עצם הכתב שעל הלוחות, אבל עיקר מהותו של הצדיק, הנשמה האלוקית, נפרדה ממנו ועלתה למעלה, כשם ש”פרח כתב מעליהן”.   כשם ששבירת הלוחות היתה לטובתם של ישראל, כך גם מיתתם של צדיקים מכפרת על עוון הדור. וכשם שמשה רבנו לא זנח את ישראל אפילו כשחטאו בעגל, כך צדיקי ישראל שבכל דור ודור אינם עוזבים את צאן מרעיתם, וגם בעלייתם למעלה הם מכפרים על אנשי הדור ומביאים ישועה לכלל-ישראל, עד הגאולה האמיתית והשלמה.