סוף הדרך??
מאת הרב יקי רט
בימים אלו אנו נמצאים בעיצומה של מצוות ספירת העומר, אשר מופיעה בפרשה. פרשנים רבים דנים במהותה ובטעמה של מצווה זו, ואנו ננסה לגעת בחלקם.
ספר החינוך כותב כי מצווה זו באה להביע את ציפייתנו ממחרת הפסח, יום בו יצאנו ממצרים, אל מתן תורה, מעמד הר סיני. בעצם אנו אומרים בכך: יציאת מצרים היא דבר נפלא וחשוב, גאולה גופנית, יציאה מעבדות לחרות, אך זו עדיין לא סוף הדרך. אם רק נצא ממצרים, אך לא נגיע לקבלת התורה – הרי שעצרנו באמצע הדרך. זו עדיין איננה גאולה שלמה. גאולה שלמה היא כאשר אנו לא רק נגאלים מהמשעבדים, אלא בונים צביון רוחני, המתבטא בקבלת התורה. עם ישראל רק אתמול יצא ממצרים, אבל יודע מיד להציב יעדים, ולרגע אחד לא לדרוך במקום. עם ישראל מבין כי חירות הגוף כשלעצמה, ללא מזון לנשמה, עדיין לא מהווה תכלית ועוד לא סוף הדרך. וכך גם אנו סופרים בכל שנה ומביעים בספירה זו את ציפייתנו והשתוקקותנו לקבלת התורה. כבר בראשית הדרך לגאולה, כשה’ מדבר עם משה לראשונה, מציב ה’ את היעד ‘בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה’. מראש הוגדרה מטרה זו. אך כל עוד ישראל היו שקועים בעבודתם הקשה בודאי שלא היו פנויים למחשבה על כך, ואמרו בליבם ‘הלואי שרק יוציאנו מכאן, מהעבדות שאנו שרויים בה’, אך ברגע שיצאו, היו פנויים ומשוחררים כדי לחשוב קדימה ומיד לראות את היעד הרוחני של יציאתם. כי אולי כרגע הם ‘חופשיים’, אך בלי התורה בוודאי עדיין אינם ‘בני חורין’. הסבר זה מתקשר היטב עם דברי הרמב”ן שימי הספירה הם בבחינת חול המועד ארוך שמחבר את פסח לשבועות, ובעצם מגדיר לנו כי אין חג הפסח והחרות של יציאת מצרים מגיעים לתכליתם, עד שיקבלו את התורה.
הסבר זה מעורר את השאלה מדוע לא סופרים לאחור, כמו שנהוג בספירה לקראת יעד מצופה? ספר החינוך עונה כי המטרה היא לחזק את האדם המתקרב למטרה, אך כאשר מתחילים את הספירה בחמישים, עלול האדם להרגיש כי המטרה רחוקה, ואף להתייאש, ולכן עדיף שיספור את התקדמותו, וכך ירגיש שהוא מתקרב. (ולא שייך ‘להפוך’ את הספירה לקראת הסוף). הסבר אחר הוא שאנו לא ממונים לקראת תאריך, אלא בונים לקראת היעד. בכל יום בספירה אנו מתקנית עוד מידה, ובונים עוד קומה בהכנתנו הרוחנית ובדרך ארץ שקדמה לתורה. לחג השבועות, זמן מתן תורה, אין תאריך קבוע בלוח השנה. החג יגיע לכשתגיע ליום החמישים, לכשתסיים את מלוא ההכנה לקבלת התורה. לפי זה ברור מדוע סופרים קדימה, כי לא מדובר רק על מניית ימים, אלא בנייה של עוד ועוד קומות בהכנה הרוחנית, עד שאנו מוכנים לקבלת התורה.
רעיון מעניין נוסף מובא בשם רבי נחמן מברסלב. רבי נחמן כותב כי “כוונת הספירה בפשיטות היא שצריך לדעת שימי האדם מנויים וספורים, והאדם צריך ליתן דין וחשבון מכל יום ומכל שעה ורגע.” פעמים רבות אנו רוצים לעשות דברים חשובים, אך דוחים אותם בטענות שונות: מחר יש לי מבחן, הערב יש לי חתונה, היום יש עומס בעבודה, את המשחק של היום אסור לי להפסיד, וכו’, ואין לך יום שאין לו את התירוץ שלו. ופעמים רבות אנו נכנעים ודוחים למחר. אך ספירת העומר מחנכת אותנו לספור את הימים, ולהבין כי לכל יום יש את המשמעות והיעוד המיוחד שלו. את מה שלא עשיתי היום – לא אוכל באמת להשלים מחר, כי למחר יש את היעוד המיוחד של מחר. ניתן להדגים זאת באופן הפשוט ביותר: אדם שפיספס תפילת ערבית ביום רגיל, אומר בליבו ‘לא נורא, אשלים כבר מחר’. אך בספירת העומר אדם יודע כי אם את הספירה של היום פספס – כבר לא יוכל להשלימה למחרת, כי מחר זה כבר ספירה אחרת. התורה בנויה על הפסוקים “היום אם בקולו תשמעו”, ו”אשר אנוכי מצוך היום”, אשר כל מטרתם להדגיש כי יש לעשות זאת היום, ומה שמוטל עליי היום – לא אוכל להשלים מחר. ולכן מצות ספירת הימים של העומר היא ההכנה הגדולה למתן תורה. על אברהם אבינו כתוב שהוא ‘בא בימים’, והכוונה היא שהוא הגיע לעולם הבא עם כל הימים, מלאים וגדושים בעשייה ובמצוות. שום יום לא נפל לריק.
