עד דלא ידע!!
מאת הרב אברהם חזן
“אמר רבא מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי”(מגילה ז). חיוב זה “לבסומי עד דלא ידע” שונה משאר המצוות של פורים ושל מצוות שאר המועדים, שבהם לא מצינו חיוב דומה של “עד דלא ידע”. וכן חיוב זה של “עד דלא ידע” אינו מוגבל גם בזמן. והיינו: שאר המצוות של פורים יש בהם הגבלה . לדוגמא: כאשר אדם קורא את המגילה פעם אחת בלילה ופעם אחת ביום, שוב אין עליו חיוב יותר, כי הוא כבר השלים את המצוה. אולם החיוב של משתה ושמחה “עד דלא ידע” אינו מוגבל בזמן, אלא חל על היום כולו.
ציווי זה מעורר תמיהה גדולה: איך ייתכן שהתורה תצווה יהודי שלא יוכל להבדיל בין ‘ארור המן’ ל’ברוך מרדכי’?! המפרשים מסבירים את הענין של “עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי”, שחשבון הגימטריא של המלים ‘ארור המן’ (502) שווה לגימטריא של המלים ‘ברוך מרדכי’ (502). והאדם צריך, להשתכר עד כדי שדעתו לא תהיה צלולה כדי להבחין בחשבון זה. אבל תשובה זו עדיין אינה מסבירה מדוע נבחרה ההשוואה בין ‘ארור המן’ ל’ברוך מרדכי’ – שיכור אינו יכול לחשב שום גימטרייה. עצם העובדה ש’ארור המן’ שווה בגימטרייה ל’ברוך מרדכי’ מעידה שיש קשר מהותי ופנימי ביניהם. גימטרייאות בתורה אינן מקריות חס-ושלום, אלא משקפות קשר בין דברים. לאור זאת מתחזקת השאלה עוד יותר – איך ייתכן שיש קשר בין ‘ארור המן’ ל’ברוך מרדכי’, והלוא לכאורה הם הפכים גמורים?!
התשובה על כך: תכלית התהוותו של ‘ארור המן’ היא להגיע ל’ונהפוך הוא’, שעל-ידי עבודתם הרוחנית של בני-ישראל הוא יתהפך ל’ברוך מרדכי’. זו גם התכלית הכללית של בריאת החושך והרע בעולם, להפכם לאור ולטוב. נמצא אפוא, שהכוונה הפנימית ב’ארור המן’ היא ‘ברוך מרדכי’. זו המשמעות הפנימית של הציווי להגיע ל’לא ידע’ , יהודי צריך לראות גם ב’ארור המן’ את התכלית הפנימית, עד שלא יהיה בעיניו הבדל בין ‘ארור המן’ ל’ברוך מרדכי’. מיד כשהוא רואה את ‘ארור המן’, הוא חש אך ורק את הכוונה והמהות הפנימית, שכל תכליתו להתהפך ולהיות ‘ברוך מרדכי’.
להכרה זו אי-אפשר להגיע במצב הרגיל, כאשר התייחסותו של האדם מבוססת על השכל וההבנה. מצד השכל, ‘ארור המן’ ו’ברוך מרדכי’ הם הפכים גמורים. אולם כשיהודי מתעלה לדרגה שלמעלה מהשכל והדעת, והוא מתייחס לדברים כפי שהם נראים מנקודת-המבט של הקב”ה עצמו, כי אז הוא חש ששני הדברים הם למעשה נקודה אחת. דוגמה לכך היא מאמר חז”ל “גדולה תשובה, שזדונות נעשו לו כזכויות”. על-פי השכל והדעת, זדונות וחטאים הם רע גמור, שאי-אפשר בשום פנים ואופן לבררו ולהעלותו לקדושה. בסדר הדברים הרגיל אסור שתהיה ליהודי שום נקודת-מגע עם הדברים הללו, אלא עליו לדחותם לגמרי. אולם צימאונו העצום של בעל-תשובה לאור הקדושה מעלה אותו עד הקב”ה בעצמו, לנקודה שבה גם הרע נועד לשרת את הקדושה ולהתהפך לטוב. וזו גם הנקודה שבה מתהפך ‘ארור המן’ ל’ברוך מרדכי’.
הענין של “לבסומי עד דלא ידע” אינו רק חיוב חד פעמי שיש לקיים בפורים גופא, אלא שיש לזה השפעה גם על הזמן שלאחר פורים. “עד דלא ידע” פועל אחר כך עליה גם בהידיעה, שמבין בשכלו ענינים בתורה שקודם לכן לא היה שייך לזה. וכמו שביאר הרבי הריי”ץ,שעל ידי שמגיעים לדרגת לא ידע, ה”ידע” שלאחרי זה, הוא באופן אחר לגמרי”.
ר’ שמואל מונקעס שהיה מגדולי החסידים של אדמו”ר הזקן. היה ידוע כבעל חוש הומור. פעם, כאשר חזר עם חבריו מהתוועדות חסידית, ועברו דרך חצירו של רבינו הזקן. קפץ ר’ שמואל ונתלה על שער החצר, כאשר רגליו למעלה וראשו למטה. שאלוהו חבריו מה פשר התעלול החדש? השיב להם ר’ שמואל: בנוהג שבעולם, שבחלון הראווה של סנדלר תלויה נעל, ואצל הזגג תלויה פיסת זכוכית. כל אומן מפרסם את מלאכתו. וכמו כן מן הראוי שעל שער חצירו של הרבי יהי’ תלוי חסיד… כדי שידעו שכאן נמצא הרבי. פורים שמח ושבת שלום!
