ענני הכבוד
שלושה דברים קיבלו בנ"י במדבר-מן, מים, וענני הכבוד.
כנגד ענני הכבוד ה' נתן לנו את חג הסוכות-הסכך הוא כנגד ענני הכבוד, אבל לא מצאנו חג נגד המן או נגד בארה של מרים, אם כך צריך לבאר מדוע דווקא נגד ענני הכבוד זכינו לחג הסוכות?
ומה הקשר בין ענני הכבוד לסוכות?
המן והבאר הם דברים הכרחיים לקיום האדם ,אבל ענני הכבוד באו בכדי לעשות צל לעם ישראל ,לכבס להם את הבגדים וליישר להם את הדרך רבי חיים ויטאל מתאר את הנחת ואת השלוה שהיו לבני ישראל בלכתם במדבר בזכות ענני כבוד אלו:
"כי תיכף בנסעם מן המחנה היו מזדמנים להם ז' ענני כבוד הנכללים כולם בשם ענן ה'. ענן של רחמים המקיפם משש רוחות והוא מיישר להם הדרך, מגביה הנמוך ומשפיל הגבוה. ולא היו מרגישים שום צער כלל אלא אדרבה הולכים כעל כנפי נשרים, כי אין להם שום צער כי הולכים הם במנוחה עצומה כעל כנפי נשרים תוך ענני כבוד מעל ראשם ומד' רוחותיהם, לבל יכם שרב ושמש. ומתחתם, כדי שהענן יוליכם והם שקטים ושלווים, וענן הז' מיישר הדרך באופן שלא ירגישו כלל שום טורח הדרך" (עץ הדעת טוב, בהעלותך).
מכאן שענני הכבוד לא היו דבר הכרחי לעצם קיומם של עם ישראל.
אלא ענני הכבוד ביטאו את היחס המיוחד שנתן הקב"ה לעם ישראל בכך שהוא דאג להם וסכך עליהם. העובדה שה' הגדול דאג לפרטים הקטנים – בגדים ואוכל – של עם ישראל, גילתה את האהבה הגדולה שלו לעם ישראל
את חג הסוכות נתן לנו הקב"ה כי אוהב אותנו , כנאמר בפסוק – "שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני".
"שמאלו תחת ראשי" –הם תקופת הימים הנוראים שהם ימי דין.
"וימינו תחבקני" הם ימי חג הסוכות.
בחג הסוכות ה' מפגין את אהבתו הרבה אלינו.
הנכנס לסוכה מרגיש כאילו ה' מחבק אותו-ההלכה היא שמספיק שיהיו לסוכה 2 דפנות וטפח- בדומה ל-יד שמורכבת מ-3 חלקים מהכתף עד המרפק ,(דופן אחת) ומהמרפק עד כף היד (דופן שנייה) וכף היד היא בעצם הטפח.
כלומר יד ימינו של הקב"ה מחבקת אותנו בכניסתנו לסוכה.
חיבוק הוא אחד מביטויי האהבה. אבל החיבוק שונה במהותו משאר ביטויי האהבה. אפשר לראות את ההבדל כבר בצורה החיצונית: כל ביטויי האהבה האחרים קשורים איכשהו בפנים (מדברים אל פני האהוב, מביטים בפניו, נושקים בפניו), ואילו החיבוק הוא דווקא מאחור; המחבק לופת דווקא את גבו של אהובו.
שוני חיצוני זה מצביע על השוני המהותי. שאר ביטויי האהבה קשורים ביכולתו של האהוב להשיב אהבה. המדבר דיבורי-אהבה מצפה שהאהוב ישמע את הדברים, יבינם, יגיב עליהם. כך גם במבט או בנשיקה. לכן כולם קשורים בפנים, שבהם משתקפת אישיותו של האדם. החיבוק, לעומתם, מבטא אהבה שאינה מצפה לאהבה חוזרת; האדם כאילו אומר: גם אם לא תשיב לי אהבה, אמשיך לאהבך. משום כך הביטוי החיצוני של אהבה זו הוא בחיבוק שמקיף גם את חלקו האחורי של הגוף, אותו חלק שאינו מגיב ואינו משיב אהבה.
כל זה מהווה משל לקשר שבין הקב"ה לעם ישראל. גם אצל היהודי יש 'פנים' ויש 'אחור' (ביחס לקב"ה). אותו חלק מהחיים שמוקדש לתורה, לתפילה ולעבודת-ה', הוא בבחינת 'פנים', שכן בו משתקפת החזרת האהבה מצד היהודי כלפי הקב"ה. החלק האחר של החיים, הצרכים הגשמיים, כאכילה, שתיה, שינה וכדומה, הוא בבחינת 'אחור', שכן באופן חיצוני לפחות איננו רואים שם את הקדושה ואת האהבה לקב"ה.
היה אפשר לחשוב, שאהבת הקב"ה לעם ישראל תקיף רק את אותו חלק מהחיים שבו קשור היהודי לקב"ה – את התורה, התפילה, קיום המצוות, עבודת-ה'. אומרת כנסת-ישראל: לא ולא! "וימינו תחבקני"! הקב"ה 'מחבק' את היהודי גם 'מאחוריו', גם את החלקים שבהם לא נראה בגלוי הקשר שלו עם בוראו; אהבת ה' לעם ישראל מקיפה גם את העיסוקים הגשמיים השיגרתיים ביותר.
ביטוי לזה אנו רואים במצוות סוכה. מהי מצווה זו? האם היהודי מצווה ללמוד בסוכה, להתפלל בה, לקיים בה מצוות? לאו דווקא. המצווה היא לעשות בה את צרכיו הגשמים: לאכול, לשתות, לישון, לנוח. וכאן אנו רואים את הדבר הנפלא ביותר: אותה אכילה, אותה שתיה, אותה שינה ומנוחה שהאדם עושה בסוכה, למרות שהם צרכיו הגשמיים, הופכים להיות מצווה והם מבטאים את הקשר בין היהודי לבוראו!
זהו, כביכול, ה'חיבוק' של הקב"ה, האהבה הגדולה שלו אף לצדדים שאינם קשורים עמו. הקב"ה כאילו אומר בכך, שאהבתו לעם ישראל היא כה גדולה, עד שגם צרכיו הגשמיים יקרים לו והוא מקיפם באור האלוקי של המצווה.
כל מהות חג הסוכות מבטאת את אהבתו של ה' אלינו, הקב"ה משפיע עלינו חסדים רבים מעביר למה שאנו צריכים לקיומנו הבסיסי ,וזו בדיוק עניינם של ענני הכבוד.
