אין לך יום שאין לו בלבול משלו
מאת הרב יקי רט
בפרשת השבוע אנו קוראים על מצוות ספירת העומר, בה אנו מצויים בימים אלו. מצווה זו נועדה להבליט את ציפייתנו לקראת מתן תורה, ולהדגיש כי יציאת מצרים כשלעצמה עדיין איננה סוף הדרך, כי אם רק התחלה, שכן ללא תורה, אין שום משמעות פנימית ורוחנית לחרות אליה זכינו. לכן אנו קושרים ומחברים את פסח עם שבועות, כדי להביע את הרעיון שפסח בלי שבועות עדיין איננו דבר שלם. בינתיים אנו מנצלים את ימי הספירה כימי הכנה ותיקון המידות, שכן ‘דרך ארץ קדמה לתורה’, ורק לאחר שנרכוש לב טוב, במ”ט ימי הספירה (לב טוב בגימטריה מ”ט) – נוכל להיות מוכנים לקבלת התורה.
מצוות הספירה מחנכת אותנו, בין היתר, לשתי תובנות חשובות לחיים:
א. אין קיצורי דרך. יש חשיבות בתהליך. אנו נמצאים היום בעידן שבו מנסים למצוא לכל דבר קיצורי דרך, זירוז הליכים: דיאטה בתוך שבועיים, להיות עשיר בלחיצה על כפתור, מאושר בסדנה אחת, ובשביל מה צריך לבשל מרק שעות ארוכות על האש, אם ניתן לחמם בשתי דקות במיקרוגל?? אבל כולנו מבינים, וצריך להפנים זאת, כי מה שבא בקלות – גם הולך בקלות, ורק מה שנרכש בתהליך עמוק, בהתמדה ובהדרגה – גם נשאר קבוע לאורך זמן. את ספירת העומר לא ניתן לקצר. אי אפשר להגיע ליום החמישים, אלא רק לאחר שנדרוך על כל מדרגה ומדרגה בדרך. עוד מידה, ועוד תיקון, ורק מתוך התמדה זו – נגיע אל היעד. זהו החינוך הראשון של מצוות הספירה. קצת סבלנות. יש חשיבות לתהליך.
ב. כל יום נספר בפני עצמו! את מה שצריך לעשות היום – אל תדחה למחר, כי את הייעוד של היום הזה לעולם לא תוכל להשלים! לפעמים נדמה לנו כי גם אם נפספס היום ולא נבצע את מה שתיכננו לעשות – אז נשלים מחר, אך בעצם גם אם נבצע זאת מחר – את הייעוד של היום הזה כבר פספסנו, והתאריך של היום – לעולם לא יחזור עוד. מצוות הספירה מחנכת אותנו לכך, שכן אם פספסתי היום תפילת מנחה, אומר לעצמי: מחר אעשה הכל כדי שלא אפספס, אך אם פספסתי את ספירת העומר של אתמול – כבר לא אוכל להשלים את אותה הספירה, כי היום זו כבר ספירה חדשה, אחרת. וזהו חינוך גדול לניצול כל יום וכל רגע, לקראת קבלת התורה.
ובלשונו של רבי נחמן מברסלב: “ענין מצות ספירת העומר אחר יציאת מצרים היא הכנה לקבלת התורה. כי כוונת הספירה בפשיטות היא שצריך לדעת שימי האדם מנויים וספורים, והאדם צריך ליתן דין וחשבון מכל יום ומכל שעה ורגע. ודרך בני אדם שמתרחקים מעבודת השם על ידי שדוחים מיום ליום מחמת המניעות והעיכובים והבלבולים שיש בכל יום, עד שנדמה להם על פי רוב כאילו אין זה היום נמנה ונספר כלל וכאילו אינו מימי חייו. בפרט כשיש לו איזה סיבה, כגון שיום זה הוא יום השוק וביום זה הוא עסוק בחשבונות וביום זה הוא יוצא לדרך ובאלו הימים הוא נע ונד ומטולטל בדרכים ובזה היום הוא שב מן הדרך, או שהוא צריך להרים משא מעל העגלה ולסדר את הסחורה הקנויה ולחלקה כראוי, וביום פלוני נזדמנה לו איזה קטטה עם שכן או שותף או שהוא נקרא לסעודת רעים וכיוצא באיזו ביטולים ובלבולים, ואין לך יום שאין לו ביטול ובלבול משלו עד שמדמה האדם שזה היום אינו כלום. אבל באמת – צריכים לידע היטב, שזה היום הוא יום עולה בחשבון וצריכים לצאת חובת היום דווקא, כי מחר הוא יום לעצמו. שיש לו חובות משלו. וזו היא בחינת ‘היום אם בקולו תשמעו’ – היינו, היום דווקא, לא לדחות. ועל כן ציונו השם יתברך קודם קבלת התורה לספור הימים בפה מלא.”
