המקום שבו בחר ה'
בפרשתנו מוזכר מספר פעמים המקום שה' בוחר לשום את שמו ולשכון בו-
"המקום אשר יבחר ה'". מכך שבית המקדש נקרא" מקום", למדים שקדושתו של בית-המקדש אינה חלה רק על הבניין וכליו, אלא על עצם המקום – הר הבית, המקום שבו בחר ה', לעומת המשכן שהיה בניין ארעי, בו חלה הקדושה בעיקר על הבניין וחלקיו – הקרשים והיריעות וכו', ואילו המקום שבו עמד המשכן לא נתקדש, ולאחר שהמשכן נסע למקום אחר, לא נשארה קדושה באותו מקום.
מכיוון שבבית-המקדש באה הקדושה לידי ביטוי במקום המקדש עצמו, היה לכך ביטוי גם במציאות הגשמית- ככל שהמקום בבית המקדש יותר קדוש כך הוא נמצא במקום גשמי יותר גבוה,( חוץ מ ה'קודש' ו'קודש-הקודשים' שהיו במישור אחד).
לעומת זאת, במשכן, מכיוון שהקדושה לא חדרה לתוך המקום הגשמי, לא בא הדבר לידי ביטוי בגובה הקרקע, והמשכן כולו עמד במישור אחד.
נמצאנו למדים, שדווקא ההדגשה על הגבהים השונים של חלקי המקדש בירושלים מביאה לידי ביטוי את ייחודו של המקדש על המשכן – הואיל וזה "המקום אשר יבחר ה'", מתבטאת הקדושה גם בגובה המקום הגשמי עצמו.
אם כך צריך להבין, למה ה'קודש' ו'קודש-הקודשים' היו במישור אחד, והלוא קדושתו של 'קודש-הקודשים' היא למעלה מכל חלקי המקדש ובפרט מעל קדושתו של 'הקודש'?
ההסבר לכך- הבדלי הגובה מתאימים לביטוי רמות של קדושה ששייך לדבר בהן על דרגות של גובה, ואז אפשר לציין שדרגה אחת היא למעלה מדרגה שנייה. אולם ב'קודש-הקודשים' שכנה קדושה עליונה ביותר, שלמעלה מכל הגדרה והשוואה לדרגה כלשהי. שם שכן הקב"ה בכבודו ובעצמו – עצמותו ומהותו יתברך. קדושה עליונה כזאת אינה יכולה לבוא לידי ביטוי אפילו ברמז בגובה של מקום גשמי, שמעצם טבעו הוא מדוד ומוגבל
