קול גדול ולא יסף- להפוך גשמיות לרוחניות
מאת הרב אברהם חזן
בפרשת ואתחנן, מתאר משה רבנו בפני הדור שעומד להיכנס לארץ-ישראל, את העוצמה של מעמד מתן תורה. את קול ה' ששמע העם בסיני הוא מתאר במלים: "קול גדול ולא יסף". במדרש רבה מוסבר משמעות המילים "קול גדול ולא יסף", "שלא היה לו בת-קול",
כאשר הקב"ה דיבר במתן תורה, לקול שלו לא היה הד.
ולכאורה, הרי ידוע ככל שהקול חזק יותר, יש לו הד חזק יותר; אם הקב"ה דיבר במתן תורה ב"קול גדול" וחזק, מדוע לא היה לקול הזה הד? ובנוסף אינו מובן, לשם מה עשה הקב"ה נס זה, שלא יהיה הד לקולו? הרי ידוע הכלל שאין הקב"ה עושה נס ללא צורך, ולמה שינה כאן הקב"ה את חוקי הטבע וגרם לכך שקולו לא יהיה לו הד?
בתחילה עלינו להבין ממה נוצר הד. ההד הוא בעצם קול חוזר. כאשר אדם מדבר, גלי הקול מתפשטים לכל הכיוונים, ואם הם נתקלים
בהתנגדות כלשהי, אין הם יכולים להמשיך, אלא חוזרים אליו. כאשר הקול פוגע בקיר, בהר וכיוצא-בזה, הוא מוחזר חזרה. התנאי לכך
הוא, שאותו עצם שמחזיר את ההד יהיה קשיח ובעל יכולת החזרה, שכן אם יהיה זה עצם רך, הסופג את הקול לקירבו, לא תיווצר כל
תופעה של הד. איך אפשר לגרום שלא יהיה הד? לשם כך עושים היום תקרות אקוסטיות, העשויות מחומר מיוחד, שיכול לספוג ולבלוע את
הקול, כך שהקול לא חוזר ואין הד.
עכשיו אנו נבין את משמעות ההד במתן תורה. השאלה האם הקול של ה' יצר הד או לא, היא בעצם השאלה האם קול ה' נתקל בהתנגדות
כלשהי או לא. אומרת לנו התורה שכאשר ה' דיבר, היה זה "קול גדול ולא יסף", הקול האלוקי לא נתקל בשום התנגדות, הקול חדר אל תוך
כל המציאות ולא הוחזר ממנה. דווקא בגלל שמדובר בקולו הגדול של הקב"ה, בורא העולם, לכן שום דבר לא יכול היה לעמוד מולו אלא
הקול נספג וחדר בתוך הבריאה . לא היה בכך משום נס או שידוד הטבע, זהו טבע העולם, שכאשר הקול נספג וחודר לתוך העצמים, אין
הוא מוחזר מהם ואין הוא יוצר הד. הואיל והקול האלוקי חדר לתוך כל הבריאה, לא היה מה שיחזירו וייצור הד.
תופעה זו לא הייתה חד פעמית, אלא משקפת את כל הרעיון של מתן תורה, ואת כל הגישה של היהדות. כל אימת שיהודי לומד תורה, חודר קול התורה אל תוך כל המציאות שמסביב. חז"ל אומרים, שלעתיד "קורות ביתו של אדם מעידים בו", שכן הם סופגים את קול התורה
שהוא למד. ואכן, בתלמוד ירושלמי )מועד קטן ג/א( מסופר על אחד מזקני הגליל שהחזיק בידו את מקלו של רבי מאיר, "והיא היתה
מלמדתו דעת". דהיינו, כיון שרבי מאיר למד תורה, החכמה נספגה במקל שבו השתמש. כמו כן, יש צדיקים שביקשו להיקבר בארון שנעשה
מהשולחן ו,הסטענדער" שבו השתמשו בימי חייהם. שכן קדושת הלימוד והמעשים הטובים שלהם, חדרו בתוך השולחן הגשמי ומהווים
עדות על מעשיהם.
המדרש אומר, כי עד מתן תורה הייתה הפרדה מוחלטת בין השמים והארץ, כמו שנאמר בספר תהילים "השמים שמים לה', והארץ נתן
לבני אדם". הייתה הפרדה מוחלטת בין הרוחניות והגשמיות. הקדושה הרוחנית הייתה משהו מופשט ועליון, שאינו מתחבר ומשפיע על
החיים הגשמיים. כאשר הגיע הזמן של מתן תורה, החליט הקב"ה לבטל את ההפרדה ואמר: "העליונים ירדו לתחתונים, והתחתונים יעלו
לעליונים, ואני המתחיל, שנאמר 'וירד ה' על הר סיני'". ה' בעצם אומר: לא יתכן שיהיה קונפליקט בין התורה לבין החיים, אלא התורה
תחדור ותיספג בחיים הגשמיים. זה כוחה של התורה, ששום דבר אינו עומד בפניה. אמנם העולם נברא כך, שהגשמיות מתחברת עם
הגשמיות, ואילו הרוחניות נתפסת ומושגת בכלים רוחניים. אולם הגבלות אלה אינן עומדות לנגד התורה. לה יש הכוח לחדור גם אל תוך
המציאות הגשמית, כהמשך לקול הגדול של מעמד הר-סיני.
רבנו הזקן מפרש את הפסוק "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ": גדולתו של עם-ישראל, שגם "בארץ", בגשמיות, הוא משכין את ה'אחד',
את האחדות האלוקית. "גשמיות של יהודי היא רוחניות. הקב"ה נותן לו גשמיות, כדי שיעשה ממנה רוחניות". ומסביר הרבי, שמפתגמו של
רבנו הזקן משמע, שפעולת הקב"ה לעשות מרוחניות גשמיות ופעולת עם-ישראל לעשות מגשמיות רוחניות, שקולות זו לזו. שכן רק הקב"ה
יכול לברוא יש מאין, ורק יהודי יכול להפוך את היש הגשמי לאין אלוקי. הכוח של יהודי לעשות זאת נובע מכך, שהוא-עצמו נעלה הן
מהגשמיות והן מהרוחניות.
בגאולה הקרובה, נזכה לראות את ההתגלות האלוקית חודרת וממלאת את העולם שלנו, כמו שנאמר "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי
פי ה' דיבר. שאפילו הבשר הגשמי יחוש את הגילוי האלוקי. "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
