מכת חושך, אז והיום…
מאת איתמר חמו
אחת המכות הקשות של האנושות היא חוסר הראיה, העובדה שאנשים לא רואים את מגמת העולם, לא מבחינים בדברים הכי מהותיים ומשמעותיים. עניין זה הופיע כבר במכת הארבה “וכיסה את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ”, ומופיע גם במכת חושך, אלא שבמכת חושך זהו לא הדגש.
הדגש במכת חושך הוא *ש”לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלושת ימים”*. במכת החושך אנשים לא רואים את האנשים שסביבם, כל אחד שקוע באגואיסטיות שלו. “לא קמו איש מתחתיו”- כל אחד תקוע בעולם שלו, בבעיות שלו, ברגשות ובמחשבות האישיות ולא פתוח לשים לב לצרכים ולהרגשות של החברה הקרובה והרחוקה.
חז”ל מחדדים את הדבר ואומרים שהחושך היה ניתן למישוש, כפי שמופיע במדרש על הפסוק “וימש חושך”- שם שואלים חז”ל “כמה עוביו?” ועונה המדרש שעוביו היה *דינר*. כלומר, הדבר המפריד בין אדם לאדם הוא תאוות הממון.
כאשר עיקר מאווייו של האדם נתונים לממונו, לנכסיו ולדינריו הוא לא פתוח לצרכים, המצוקות והרצונות של הסביבה. כמו הסיפור הידוע על אותו אדמו”ר שהגיע אליו איש שהתעשר ושאל אותו כיצד ייתכן שאחר שהתעשר הוא פחות חש את הצער והמצוקה של הנזקקים והאביונים, שאך לא מזמן הוא היה חלק מהם. על שאלה זו השיב האדמו”ר, כדרכם של יהודים, בשאלה נגדית- מדוע כאשר אדם מסתכל בחלון הוא רואה את האנשים מן העבר השני, וכאשר אדם מסתכל במראה הוא רואה רק את עצמו? והתשובה היא כמובן שבמראה (נייר) הכסף מחסה צד אחד- וזה מה שגורם לאדם לראות את עצמו. וכך גם בחיים, כשהאדם שם את הכסף למול עיניו הוא רואה רק את עצמו.
