לו הייתי רוטשילד…
מאת הרב יקי רט
בפרשת השבוע אנו זוכים להגיע למעמד הר סיני. מעמד הר סיני איננו רק אירוע היסטורי שאנו מציינים, אלא כל אחד מאיתנו צריך להרגיש כאילו עומד בעצמו תחת ההר, יחד עם כלל ישראל לדורותיו, ומקבל על עצמו בשמחה את דבר ה': נעשה ונשמע!
באותו מעמד מקבל משה את לוחות הברית, עליהם כתובות עשרת הדיברות. הדיברה האחרונה היא "ֹלא תַחְמד, בֵית רֵעֶך; ֹלא-תַחְמֹד אֵשֶת רֵעֶך, וְעַבְדוֹ וַאמָתוֹ וְ שוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶר לְרֵעֶך". לעומת שאר הדיברות, אשר עוסקות בציוויים מעשיים, כאן מצווה אותנו התורה על ההרהור שבלב! לא רק על מעשים מצווה אותנו התורה, אלא גם על מחשבות נכונות, כאלו שאינן חומדות את מה ששייך לזולתנו.
חלק מהפרשנים שואלים: וכי איך אפשר לצוות על דבר שבלב? והרי עצם ההרהור והתאווה מגיעה לאדם בעל כורחו, וכיצד ניתן לצוות את האדם כנגד טבעו, שלא תתעורר מחשבה זו בליבו? האבן עזרא עונה כי ישנם דברים שברור לאדם שאינם אפשריים כלל וכלל, וככל שעובדה זו ברורה לאדם כך גם אינו מתאווה לאותם דברים, שכן עבורו הם נחשבים כ'מחוץ לתחום'.
כדוגמא אומר האבן עזרא שאדם פשוט, כפרי, אשר רואה את בת המלך ברוב יופיה והדרה – איננו חושק בה, כי ברור לו מראש שאין סיכוי שהיא תהיה אשתו. כך גם צריך להיות ברור בתודעתו של כל יהודי, כי כל מה שהקב"ה נתן לו הרי עליו להודות לה', וכל מה שלא זכה לקבל – הרי גם זה כך צריך להיות. מתוך ביטחון מוחלט זה לעולם לא יחמוד או יתאוה אדם לדברים שאין לו, שכן מבחינתו הם מוגדרים כ'מחוץ לתחום'. אם התורה אסרה עליי דבר – אז זה מבחינתי לא אפשרי בכלל. כמו שמתרגם האונקלוס בספר דברים את הפסוק 'לא תוכל לאכול בשעריך…' – לית לך רשו, אסור לך. אם כך, למה לא כתבה התורה בלשון איסור? אלא ללמדנו כי כאשר דבר אסור הוא חייב להיות מוגדר מבחינתי כאילו מחיצת ברזל מונעת ממני להגיע לאיסור, וממילא אף אני אף לא חומד ומתאוה כלל לאותו דבר.
בעל הכתב והקבלה מבאר כי הדרך אותה נותנת לנו התורה להתמודד עם האיסור הקשה הזה, לא תחמוד, היא ע"י מילוי הלב באהבת ה'. כאשר הכוס מלאה במים אין אפשרות להוסיף בה עוד טיפה אחת. כך כאשר הלב מלא באהבת ה', ואהבה זו ממלאת, משמחת ומעסיקה את ליבו ומחשבתו של היהודי – ממילא כבר אין מקום ופנאי בלב לשום תאווה אחרת. לכן התורה ציותה ואהבת בכל לבבך, ולא הסתפקה בפחות מזה. פעמים רבות אנו מנסים לחנך את בני הנוער )וגם מבוגרים( לפרוש מכל מיני מרעין בישין, אך לא מספיק רק לחנך עד כמה זה אסור ומאוס, כי בסופו של דבר אם יש מקום פנוי בלב, וגם זמן פנוי – היצר הרע תמיד מזומן וקופץ בראש. חייבים גם למלא את ליבם במחשבות ועיסוקים חיוביים. להבעיר את הלב באהבת ה' ובאהבת ישראל, כדי שלא יהיה מקום פנוי בלב. וגם לא זמן פנוי, לאהבות אחרות נוספות, שהינן ארציות.
ספר החינוך בכלל איננו מבין את השאלה בה פתחנו. לטענתו פשוט כי התורה מצווה על דברים שבלב, שכן כל מהותה של תורה להשפיע על הלבבות, אלא שבדר"כ רוב המצוות הינן מעשיות, ובנויות על העיקרון של 'אחרי המעשים נמשכים הלבבות', וכאן ישנה מצווה שנוגעת ישירות בלב, ואין בכך שום פלא. פשוט וברור שכל אדם הינו בעל הבית ואחראי גמור לא רק למעשיו ודיבוריו, אלא אפילו על מחשבותיו והרהוריו, וברור שרק בבחירתו תלוי האם ובמה יחמוד.
הרמב"ן בפרשת קדושים כותב כי עשרת הדיברות מקבילות לציוויים שבפרשת קדושים. לפי חשבונו כנגד לא תחמוד ניצבת מצוות ואהבת לרעך כמוך.
הסבר זה מעמיד אותנו על כך שהבסיס של האיסור איננו רק הטיפול של האדם בתאוותיו, אלא יחסו של האדם לחברו. אם האדם רק ידע לפרגן, הרי שבאופן טבעי כשרואה דבר טוב אצל חברו, מה שעולה במחשבתו זה לא 'למה לי אין', אלא 'כמה אני שמח עבורו שזכה בכך'. הפירגון ההדדי הוא מה שיציל אותנו מאיסור לא תחמוד. נסיים ב'וורט' חסידי על הפסוק הנ"ל. מדוע לאחר כל הפירוט של בית, אישה, עבד, אמה, שור וחמור עוד היה צריך להוסיף 'וכל אשר לרעך'? אלא שאומרת התורה ליהודי : ראית משהו יפה אצל חברך? גם אתה חושק בכך? אבל אל תחשוב רק על זה! אם אתה רוצה את זה אתה מוכן גם לקחת עם זה את 'כל אשר לרעך'? גם את הצרות שלו? ובדר"כ אנו יודעים שאחרי הכל – מעדיף אדם תמיד את הצרות שלו, ואיננו חפץ באמת לעמוד במקום של חברו… יהי רצון שנזכה למלא את ליבנו באהבת ה' ובאהבת ישראל, ומתוך כך נדע תמיד רק לפרגן, ולא לחמוד ולקנא.
