וידבּר אלקים אל משׁה.. וארא אל אברהם וכוֹ’ (ו, ב־ג)
דּברי הקּבּ”ה למשׁה רבּנוּ : “וארא” וכֹו, באוּ כּמענה לטענתוֹ (בּסוֹף פּרשׁת שׁמוֹת) “למּה הרעתה לעם הזּה”. משׁה רבּנוּ בּא בּטענה לקּבּ”ה על חושׁך הגּלוּת שלפני הגאולה, (גאולת מצרים היא כגאולה העתידה שנאמר “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות”-אראנו בלשון עתיד, מרמז על הגאולה העתידה). והקּבּ”ה עוֹנה: שׁהמּטּרה והתּכלית שׁל גּלוּת מצרים היא התגּלּוּת שׁם הויה ,וּכדי לזכּוֹת לגלּוּי נעלה זה, צריכה להיוֹת תּחלּה גּלוּת קשׁה.
אכן, מצּד השּכל ישׁ מקוֹם לטענת “למּה הרעתה “ויתּכן שׁחשׁך הגּלוּת יגרום נפילת־רוּח, אבל עבוֹדתוֹ שׁל יהוּדי צריכה להיוֹת בּצוּרה כּזוֹ, שהאלוֹקוּת לא רק מוּבנת בּשׂכלוֹ, אלּא נראית לוֹ גלוּיה (“וארא”), שׁאז גּם בּחשׁך הגּדוֹל בּיוֹתר הוּא עוֹבד את קוֹנוֹ, למרוֹת כּל ההפרעוֹת, והכּח לזה נתּן מ”וארא אל האבוֹת”. הם עצמם ראוּ אלקוּת בּגלוּי, והוֹרישׁוּ את הכּח לזה לבניהם אחריהם עד עוֹלם.
רמז לדּבר – שׁם הפּרשׁה הוּא “וארא” סתם ולא “וארא אל אברהם” אוֹ “אל האבוֹת”, להוֹרוֹת שׁראייּת אלקוּת שׁיּיכת לכל אחד מיּשׂראל.
