לעולם לא אבוד
בפרשתנו מופיעה מצוות פסח שני. התורה קובעת, כי מי שלא הקריב את הפסח בי”ד בניסן,
משום שהיה טמא או “בדרך רחוקה”, יכול להקריב את הפסח כעבור חודש, בי”ד באייר.
מהי דרך רחוקה? רש”י מפרש שאף מי שהיה מחוץ למפתן העזרה בעת שחיטת הפסח, ואפילו היה יכול להיכנס אליה ולא נכנס – נחשב שהוא “בדרך רחוקה” וביכולתו להקריב פסח שני.
ולכאורה איש זה לא הקריב את הפסח בזדון ולא מאונס?!
והכלל של חז”ל בעניין התשובה -ש”האומר אחטא ואשוב, אין מספיקים בידו לעשות תשובה”, אם כן כיצד יכול להקריב קורבן בפסח שני?
אלא זה החידוש של פסח שני, ייחודו מתבטא בכך שהקב”ה נתן לנו את היכולת לתקן גם חטא שנעשה בזדון ממש. לכן לומדים מפסח שני את הכלל שלעולם לא אבוד ושתמיד אפשר לתקן!.
אם כן נבאר מדוע התורה נקטה בביטוי דרך רחוקה ולא מקום רחוק הרי דין פסח שני חל לא רק על מי שהיה בדרך (כמו שהסברנו את פירושו של רש”י)?
התורה כתבה דרך רחוקה ולא מקום רחוק, כיוון שמקומו הטבעי של יהודי הוא בבית המקדש, ואם הוא נמצא במקום אחר אז הוא ב”דרך” בלבד.
וכך יהיה גם בגאולה הקרובה שתבוא על-ידי משיח-צדקנו, שלא יהיה אפילו יהודי אחד שיישאר בגלות. ואפילו מי שלא ירצו להיגאל, גם אותם יגאל הקב”ה, כהבטחתו בדברי הנביאים, “שלא ידח ממנו נידח”-כלומר כולם ייגאלו ויבואו להשתחוות לה’ בהר-הקודש בירושלים- בקרוב ממש.
