כיצד מגיעים לאלף רבתי?
מאת הרב אברהם חזן
פרשתנו פותחת בפסוק "ויקרא אל משה", האות אל"ף של ויקרא היא 'אל"ף זעירא'. בספר 'דברי הימים', הפותח בפסוק "אדם שת אנוש", האל"ף של המילה "אדם" היא 'אל"ף רבתי'. מסביר האדמו"ר הזקן, בכלל אותיות התורה הן אותיות בינוניות. וזה מלמד על ייעודו הכללי של האדם, שעליו להיות במדרגת 'בינוני, ועל-ידי התורה הוא יכול להגיע לכך. אך יש בתורה גם אותיות זעירות ואותיות גדולות, שגם מהן עלינו ללמוד הוראה בעבודת ה'. 'אל"ף זעירא' של ויקרא, רומזת לענוותנותו של משה רבנו, שלמרות כל מעלותיו הנשגבות היה "עניו מאוד מכל האדם אשר על-פני האדמה". 'אל"ף רבתי' של דברי הימים, מציינת את מעלותיו העצומות של אדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה, ואת העובדה שהכיר במעלת עצמו. האל"ף רבתי, שבמילה 'אדם', מתארת את גדולתו הנפלאה של אדם הראשון, שהקב"ה בעצמו העיד עליו, שחכמתו מרובה מחכמת מלאכי השרת. היא מלמדת את האדם שעליו להכיר את מעלותיו ואת הסגולות המיוחדות שניחן בהן. כשם שעל האדם להכיר את מגרעותיו, כן עליו להכיר גם את מעלותיו. אלא שהכרת המעלות אינה צריכה להביא לזחיחות-הדעת. כי אדם הראשון גם מייצג את הנפילה בחטא עץ-הדעת. ההכרה במעלות האישיות כשהיא לעצמה, עלולה להביא לידי חטא. לצד הכרת המעלות נדרש האדם שתהיה בו גם תחושת שפלות וענווה, כפי שמסמלת האל"ף הזעירה של משה רבנו.
משה רבנו הכיר גם-כן את מעלותיו. אפילו פסוק זה עצמו, שבו כתובה האל"ף הזעירה, מבטא את חיבתו של הקב"ה למשה – "ויקרא אל משה" – הקב"ה קרא לו בקריאת חיבה. משה ידע שהוא אשר קיבל תורה מסיני והכיר את מעלותיו המיוחדות. אלא שאמר בליבו, כי מעלותיו אלה ניתנו לו במתנה מלמעלה, שכן אם יהודי אחר היה זוכה בתכונות ובסגולות הרוחניות הללו, היה מן-הסתם מגיע לדרגה גבוהה לאין-ערוך. בדרך זו היה משה עניו מכל האדם.
ההוראה מכך: בכל יהודי יש חלק מנשמת אדם הראשון וכן ניצוץ מנשמת משה רבנו. מצד אחד על יהודי לדעת, שמכוח היותו בן אברהם יצחק ויעקב, הוא יורש מהם מעלות נפלאות. עליו להכיר בערך עצמו ולא לחשוב שהוא אינו ראוי ללימוד תורה ולקבלת ענייני קדושה. מצד שני עליו לזכור, שמעלות אלה לא באו בזכות יגיעתו ועבודתו, אלא ניתנו לו במתנה מלמעלה. אנחנו לא באים בכוחנו, אנחנו באים בכוחו של ה"א" האמיתי, "אלופו של עולם", בשליחותו ובהוראתו. ודווקא בשל כך, ה"אל"ף" היא קטנה. המרמזת ששום דבר לא בא מהיכולות והכישרונות שלנו. הכל הוא של הקב"ה. וזה אמור להביא אותנו לרגש של ענווה וביטול. ועל-ידי הענווה זוכים ל"קריאה של חיבה", כפי שקרא הקב"ה למשה. וכאשר ננהג באופן זה של "אלף-זעירא", נזכה להגיע להיות "אלף-רבתי" כמו "אדם" של ספר דברי הימים, ומגיעים אל השלמות האמיתית.
נהוג בסדר פסח, כאשר מגיעים ל'יחץ' שוברים את המצה האמצעית לשתיים. את החלק הגדול מניחים ל'אפיקומן' ואת החלק הקטן משאירים בקערת הסדר. בעת עריכת הסדר בבית הרבי ה'צמח-צדק', מדד אחד המסובים את המצה, כדי לדעת איזה מהחצאים גדול יותר, כדי להניחו ל'אפיקומן'. נענה הרבי ואמר: "גדול שצריכים למדוד אותו – הקטן גדול ממנו"…
אדמו"ר הזקן קרא פעם לאברך מתלמידי המגיד, ואמר לו, בניגון, כדרכו: "לי יש מצוה של "ולמדתם אותם את בניכם", לך יש מצוה של זן ומפרנס בני ביתו, הבה נתחלף: אני אאפשר לך שתוכל לקיים את המצוה שלך, ואתה תלמד את בני דובער [האדמו"ר האמצעי]. וביאר לו סדר הלימוד: דבר ראשון לומדים אותיות אל"ף. בי"ת. מהו אל"ף? – נקודה מלמעלה, נקודה מלמטה וקו באמצע – זהו אל"ף. ילד מוכרח לדעת, שהאל"ף של תורה הוא היו"ד למעלה – הקב"ה, היו"ד למטה- היהודי, והקו של אמונה שמחבר ביניהם. הסבר נוסף: "יו"ד למעלה זהו הנשמה, יו"ד למטה זהו הגוף, וקו של יראת שמים באמצע, שמביא לגילוי אור הנשמה בגוף. שבת שלום וחודש טוב ומבורך!
