מאמרים מתורת רבינו האור החיים הקדוש פרשת שלח לך התשע”ט
מאת הרב ניסן ברק
מאמר א’
הפירוש ששמע רבינו מחכמי ‘מגורשי ספרד’
בַּמִּדְבָּ֣ר הַ֠זֶּה יִפְּל֨וּ פִגְרֵיכֶ֜ם וְכָל־פְּקֻדֵיכֶם֙ לְכָל־מִסְפַּרְכֶ֔ם מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה אֲשֶׁ֥ר הֲלִֽינֹתֶ֖ם עָלָֽי, וּפִגְרֵיכֶ֖ם אַתֶּ֑ם יִפְּל֖וּ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּֽה:
בפרשתינו היא הפעם היחידה שרבינו האור החיים הקדוש מביא פירוש בשם ‘חכמי קאשיטליא המגורשים’, שביארו את כפל הפסוקים ‘במדבר הזה יפלו פגריכם’ ושוב נאמר ‘ופגריכם אתם יפלו במדבר’, שהם תירצו, שהפסוק השני מרמז על משה ואהרן בעצמם שהם יפלו במדבר ולא יכנסו לארץ ישראל, ולכן נאמר ‘ופגריכם אתם’ שזה מתייחס למשה ואהרן.
ורבינו הקדוש שואל על פירוש זה, האיך יתכן לומר על גופם הטהור והזך של משה ואהרן לשון ‘פגר’ ולשון ‘נפילה’???
וכך כותב רבינו הקדוש וזה לשון קודשו: וזה דרך רמז, כי ודאי שלא יאמר פגר על משה ואהרן שגופן זך כמלאכים, גם לא יאמר לשון נפילה על ב’ מאורי עולם. עד כאן לשון קודשו. כלומר: שאכן אין זו כוונת הפסוק כפשוטו, אלא הוא מרומז בפסוק על ידי היתור של המילה ‘אתם’.
ואגב, יצויין דבר נורא שכתב רבינו הקדוש בספרו ‘פרי תואר’ בשם הגאון רבי חיים גאג’ין, שתלה סיבת גירוש ספרד על שהקלו בהלכות טריפות. וזה לשון קודשו של רבינו הקדוש: ‘אשא עיני ואראה והנה א-להים עולים מן האר”ש, ארשת שפתיו ברור מללו, הוא הרב הגדול ים החכמה ומעיין הקדושה ומקור היראה, את ה’ הוא מכבד, הוא המופלא בדורו, כמוה”ר חיים גאגין זלה”ה, שחיבר קונטריס אחד וקרא לו ‘עץ חיים’ ובו כתב המחלוקת הגדולה שעברה לו עם הרבנים שהיו בדורו [בענין נפיחת הריאה].
ופתח דבריו האיר והודיע כי הוא מקהל המגורשים מקאשטילייא, ושם בעיר ההוא נהגו איסור בדבר להכשיר בנפיחה, אלא דמקרוב פרצו גדר, קצת מקומות לא כולם. וקרא תגר, ואמר: ‘ראה מה עלתה בידם, עשה ה’ טרף אדם, אכלו אותם אויביהם אשר לחרב וכו’, ושנת רנ”ב לאלף השישי נתפזרו בכל ארבע רוחות העולם’.
[אור החיים שלח פרק יד פסוק לב, פרי תואר סימן לט ס”ק לב]
מאמר ב’
כשצדיק נכשל בעבירה, פורחת ממנו הנשמה ונכנסת בו רוח שטות
וַיֵּלְכ֡וּ וַיָּבֹאוּ֩ אֶל־מֹשֶׁ֨ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן קָדֵ֑שָׁה וַיָּשִׁ֨יבוּ אֹתָ֤ם דָּבָר֙ וְאֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּרְא֖וּם אֶת־פְּרִ֥י הָאָֽרֶץ:
כותב רבינו האור החיים הקדוש בשם בעלי הסוד, וזה לשון קודשו: ‘כי אדם גדול כשיזדמן לפניו עבירה, ויגש לעשות, פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות ואז יקרב לעשותה’. עד כאן לשון קודשו.
כלומר: אדם גדול וצדיק שיש לו נשמה במעלה גדולה, אם חס ושלום היצר הרע הצליח לפתות עליו לעשות עבירה, הנשמה שבקרבו פורחת ממנו כדי שלא תיפגם, ונכנס במקומו ‘רוח שטות’ שהיא נותנת לו האפשרות לעשות את עבירה.
רבינו הקדוש מוצא רמז לזה בפסוק שנאמר אצל המרגלים ‘וילכו ויבואו’, שכאשר הם באו לספר רע על ארץ ישראל, הלכו ופרחו מהם האורות הקדושות שהיה בנשמותיהם, ונכנסה בהם רוח שטות.
ובפרשת שמיני שואל רבינו הקדוש איך זה עובד שאדם עשה עבירה, ומביאים בהמה ושוחטים ומקריבים אותה, וזה מכפר עליו, והלא ה’ יתברך במשפט יעמיד ארץ והיאך מועיל מצד המשפט הבאת קרבן???
ומתרץ רבינו הקדוש, שבשעה שהאדם עובר עבירה אינו בגדר אדם כי נכנס בו רוח שטות, ובשעת החטא נחשב לבהמה שאין בה דעת והוא בגדר ‘שוטה’, וכשחוזר בתשובה עולה ממדרגת ‘בהמה’ למדרגת ‘אדם’ ואין ראוי לחייב ולהרוג אדם על מעשי בהמה, ולכן יביא בהמה על חטאו שהיה אז במדרגה הזו, ובמחשבתו שראוי הוא לעשות לו כדוגמתו, יעלה ויתוקן בחינת הרוח לשורשה.
[אור החיים שלח פרק יג פסוק כו]
מאמר ג’
תורה ומצוות הנעשים שלא לשמה, אין בכוחם להציל מיצר הרע
וַיֵּלְכ֡וּ וַיָּבֹאוּ֩ אֶל־מֹשֶׁ֨ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן קָדֵ֑שָׁה וַיָּשִׁ֨יבוּ אֹתָ֤ם דָּבָר֙ וְאֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּרְא֖וּם אֶת־פְּרִ֥י הָאָֽרֶץ:
רבינו האור החיים הקדוש מעלה שאלה עצומה: הרי יש כלל מפורסם ‘שלוחי מצוה אינם נזוקין, והם נשלחו על ידי משה רבינו לרגל את הארץ, ואיך הם הגיעו לדבר רעה על ארץ ישראל, ומדוע לא הגינה עליהם המצוה???
כתשובה לכך, מביא רבינו הקדוש את דברי הגמרא הדורשת את המילים ‘וילכו ויבואו’ שכמו שהם באו מארץ ישראל בעצה וכוונה רעה, כך גם הלכו לארץ ישראל בעצה רעה, וכבר מתחילת דרכם הלכו בכוונה רעה, וממילא אינם שלוחי מצוה, כי מתחילה הלכו ל’דבר עבירה’.
עוד מביא רבינו הקדוש את דברי הגמרא במסכת סוטה, ששואלת איך הגיעו ‘דואג ואחיתופל’ לאן שהגיעו, ומדוע לא הגינה התורה שהם למדו עליהם מיצר הרע, ועונה הגמרא ‘טינא היתה בלבם’ ומפרש רבינו הקדוש שכוונת הגמרא שלא עסקו בתורה לשמה, ומזה לומד רבינו הקדוש גם על המרגלים שכוונתם לא היתה רצויה ושלימה.
ובפרשת בחוקותי כותב רבינו הקדוש שלמרות שמותר ללמוד תורה על מנת להתכבד, מכל מקום אין תורה זו מצילתו מיצר הרע. וזה לשון קודשו: ‘והגם שאמרו שמותר ללמוד על מנת להתכבד, לא שיש רצון הבורא בלימוד זה אלא לתכלית היוצא ממנו שיבא ללמוד לשמה, ותורה זו אין בסגולתה להציל מיצר הרע בבא עבירה לידו. עד כאן לשון קודשו.
כלומר: מה שהותר ללמוד שלא לשמה, אין זה היתר גמור, ואינו עולה לרצון לפני הקדוש ברוך הוא, וכל מה שהותר הוא לתכלית היוצא ממנו, שיבא ללמוד לשמה.
[אור החיים שלח פרק יג פסוק כו]
מאמר ד’
הסגולה ללוות אורחים מועילה, רק כשיודע להיכן האורח נוסע
אֵ֚לֶּה שְׁמ֣וֹת הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת־הָאָ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נ֖וּן יְהוֹשֻֽׁעַ, וַיִּשְׁלַ֤ח אֹתָם֙ מֹשֶׁ֔ה לָת֖וּר אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם עֲל֥וּ זֶה֙ בַּנֶּ֔גֶב וַעֲלִיתֶ֖ם אֶת הָהָֽר:
שואל רבינו האור החיים הקדוש מדוע הפסוק חוזר על השליחות של משה פעם אחר פעם, ולאחר שכבר אמר ‘אשר שלח משה’ מדוע צריך לחזור עוד פעם ‘וישלח אתם משה’???
ומתרץ רבינו הקדוש, שהפסוק בא ללמדנו שמשה רבינו ליוה את המרגלים לדרכם, ומכיון שיצאו לדרך מסוכנת, הוצרך ללוותם.
ומוסיף רבינו הקדוש לבאר לפי זה את המשך הפסוק שמשה רבינו ידע בדיוק את המסלול של ההליכה שלהם לארץ ישראל, ובשעה שליווה אותם, נתכוין למסלול ההליכה שלהם.
וזה לשון קודשו: ואולי שיודיע הכתוב שעשה להם לויה, ונתן הכתוב טעם הלויה ואמר לתור וגו’ שהוצרכו לשמירה לפי שהלכו לדרך סכנה. עוד ירצה שנתכוין בלויה לדרך אשר יתורו שכן משפט הלויה. עד כאן לשון קודשו.
ובפרשת בשלח מפרש רבינו הקדוש את הפסוק ‘וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹקים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים’, ומבאר רבינו הקדוש כי פרעה הרשע ליוה את בני ישראל כשיצאו ממצרים, וזה היה עלול ויכול לגרום נזק לעם ישראל, לכן נתחכם ה’ והוליך את ישראל בדרך אחרת ממה שחשב פרעה שהם הולכים, שמסתמא פרעה חשב שהולכים דרך קרוב, ועל ידי כן בטלה מחשבתו ומצותו של פרעה, והרי זהו כאילו לא ליוה אותם.
ובזה מפרש רבינו הקדוש את לשון הפסוק ‘ויהי בשלח פרעה את העם’, ולכאורה קשה למה אמר ‘ויהי’ שהוא לשון צער??? ועוד קשה שהרי ה’ הוציאם ממצרים, ולמה אמר הפסוק שפרעה שלח אותם??? אלא הכוונה שפרעה ליוה אותם לדרכם ואם כן יש לו שכר וחלק בשילוחם, וזה יכול לגרום צער ונזק לעם ישראל, לכן נתחכם ה’ ולא נחם דרך ארץ פלשתים שהיא קרובה, כדי שלא יטול פרעה שכר.
[אור החיים שלח פרק יג פסוק יז]
מאמר ה’
רמזי השם ‘יהושע’, והלימוד מתפילת משה עליו
וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נ֖וּן יְהוֹשֻֽׁעַ:
רבינו האור החיים הקדוש מביא את דברי חכמינו, המובאים גם בפירוש רש”י, שמשה רבינו התפלל על יהושע ‘יה יושיעך מעצת מרגלים, כלומר: שהמילה ‘יהושע’ מורכבת משני מילים ‘יה הושע’, ובאמצעות קריאת השם יהושע התכוין להתפלל עליו שינצל מעצת המרגלים.
ושואל רבינו הקדוש, מדוע הוצרך להתפלל עליו בשינוי השם מ’הושע’ ל’יהושע’ וכי לא יכול להתפלל עליו בלא שינוי השם???
ומתרץ רבינו הקדוש שהתכוין להוסיף לו דוקא את האות יו”ד, שזה בגימטריא מספר עשר [10], כנגד עשרה מרגלים, שיהיה לו כוח להתגבר ולהתמודד מול ה-10 מרגלים. או שהוא יזכה בחלקם בגן עדן, וכפי שאמרו חכמינו ‘זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן’.
ובפרשת נשא כותב רבינו הקדוש שבשם יהושע, נמצא רובו של שם הויה, שבתחילתו יש ‘י’ה’ו’, וגם המשך ש’ע’ מרמז על מושג בקבלה הנקרא ‘ש”ע נהורין’.
ורבינו הקדוש לומד מתפילתו של משה על יהושע, יסוד גדול, שהכלל שנאמר ‘צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים’ הוא לא רק בעניני גשמיות, אלא גם בעניני רוחניות, שתפילת הצדיק על האדם בכוחה להועיל לאדם שלא יחטא וירשיע. ועל זה נאמר בפסוק ‘צדיק מושל יראת אלוקים’, שהצדיק בתפילתו כביכול מושל ביראת אלקים של אדם אחר, ועל ידי תפילת הצדיק מקבל אדם יראת שמים המבטלת ממנו את יצרו הרע.
[אור החיים שלח פרק יג פסוק טז]
מאמר ו’
הדבר הטוב שיצא ממעשה המרגלים
וַיְדַבֵּ֥ר ה’ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר, שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֙רוּ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל:
רבינו האור החיים הקדוש מעלה נקודה למחשבה, להתבונן שגם ממעשה הרע של המרגלים שבגללו נתעכבו במדבר ארבעים שנה, יצא להם גם ריווח ודבר טוב מזה.
ומהו הדבר הטוב שיצא מזה??? שמשה רבינו הנהיג אותם עוד ארבעים שנה, שהרי אם היו נכנסים לארץ מיד, משה רבינו לא היה נכנס לארץ, כי הגיע זמנו של יהושע למלוך ואין מלכות אחת נוגעת בחבירתה והיה נשאר משה בחוץ לארץ, ולא היו זוכים להנהגתו, ועכשיו בעוון המרגלים נתעכבו במדבר ארבעים שנה, ומשה המשיך להנהיגם עוד ארבעים שנה.
בזה מפרש רבינו הקדוש את הפסוק ‘שלח לך אנשים’, ולכאורה המילה ‘לך’ מיותרת, אלא הכוונה ‘לך’ לטובתך והנאתך, וכמו שפירשו חכמים מה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם לך לך, שהפירוש הוא לטובתך ולהנאתך, כמו כן מה שנאמר אצל משה ‘שלח לך’ הכוונה לטובתך ולהנאתך, שבזכות הסיפור הזה תהיה מלך ומנהיג ישראל עוד ארבעים שנה.
ומוסיף רבינו הקדוש לציין את הפסוק ‘וַיְהִ֥י בִישֻׁר֖וּן מֶ֑לֶךְ בְּהִתְאַסֵּף֙ רָ֣אשֵׁי עָ֔ם יַ֖חַד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל’, שמפסוק זה דרשו חכמינו שמשה רבינו היה ‘מלך’, ומוסיף רבינו הקדוש לרמז ולפרש, שנמשכה מלכותו עוד ארבעים שנה על ידי ‘בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל’ שנתקבצו יחד לשלוח את המרגלים.
נמצינו למדים: בכל מעשה רע שעושה יהודי, צריך למצוא בו את חלק הטוב, כי אין יהודי שעושה רע בשלימות, ותמיד ימצא תוצאה טובה ממעשיו.
[אור החיים שלח פרק יג פסוק ב]
מאמר ז’
‘תפילת הצדיק מועילה להינצל מיצר הרע’
רבינו האור החיים הקדוש לומד יסוד גדול מהפרשה, שהכלל שנאמר ‘צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים’ הוא לא רק בעניני גשמיות, אלא גם בעניני רוחניות, שתפילת הצדיק על האדם בכוחה להועיל לאדם שלא יחטא וירשיע. ועל זה נאמר בפסוק ‘צדיק מושל יראת אלוקים’, שהצדיק בתפילתו כביכול מושל ביראת אלקים של אדם אחר, ועל ידי תפילת הצדיק מקבל אדם יראת שמים המבטלת ממנו את יצרו הרע.
ובזה מסביר רבינו הקדוש את הנאמר בפרשה, שהמרגלים הפסידו את נחלתם בארץ ישראל, והקדוש ברוך הוא אומר ‘וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה’.
ולכאורה קשה למה הזכיר רק את כלב ולא את יהושע בן נון שגם הוא לא הלך בדרך המרגלים???
ועוד קשה מהו כוונת הפסוק ‘רוח אחרת היתה עמו’???
ומסביר רבינו הקדוש, שאצל כלב בן יפונה נתעוררה רוח רעה ללכת אחר עצת המרגלים, והיה צריך להתגבר עליה כדי שלא יחטא, כי היתה לו ‘רוח אחרת’ שהוא היצר הרע שרצה למונעו מדרך הטוב, ופעמה בו הרוח הרעה שיחטא, ולמרות כך נתגבר והלך להשתטח על קברי האבות וניצל, ומילא אחרי רצונו של השם יתברך, לכן זכה כלב שיקרא עבד ה’ כמשה רבנו עליו השלום. לעומת זאת, אצל יהושע בן נון לא התעוררה כלל בקרבו רוח רעה, מכח תפילתו של משה רבנו עליו השלום, שה’ יושיעו מעצת המרגלים.
וזה לשון קודשו של רבינו הקדוש: ‘כי יהושע לא היתה רוח אחרת עמו להטעותו מדרך השכל, כי משה מנעו, ויש כח בתפילת הצדיקים גם לבחינה זו, בסוד צדיק מושל יראת אלהים, והבן’.
[אור החיים שלח, פרק יד פסוק כד]
מאמר ח’
‘איזה בעל חי ניזון מ’אויר’ בלי אוכל, ולמה אנחנו ניזונים מאוכל’?
רבינו האור החיים הקדוש מביא בפרשתנו דבר מעניין, ‘הנה לפניך מין בריה ששואפת רוח והיה לו למזון’, ומוסיף בשם ‘אנשי אמת’ [כלומר ספרי המקובלים] שחוקרים ושואלים, מדוע ברא ה’ את האדם, בטבע שיצטרך לאכול ולשתות, הרי יכול ה’ לעשות שיתקיימו בני האדם, בלי מאכל ומשתה, ואם היה עושה כן, היו ישראל נפנים לעסק התורה והמצוות, וגם היו נמנעים מכמה מעשים בלתי הגונים, אשר נגרמים מצרכי המחיה והכלכלה???
ומתרץ רבינו הקדוש, כי רצה ה’ לזכות את ישראל בתרי”ג (613) מצוות אשר רובם תלויים במיני המאכל והמשתה תרומות, מעשרות, חלה, מצוות שמיטה, ושבזריעה, ושבחרישה, ושבקצירה, ועוד.
ואחר כך הביא רבינו הקדוש תירוץ בשם חכמי האמת שעל ידי האכילה בכוונה ובברכה, מתבררים ניצוצי הקדושה אשר במאכלים.
והנה רבינו הקדוש לא פירש איזה מין עוף הוא שחי מה’אויר’, ובמדרש תלפיות (ענף בעלי חיים) כתב, ‘יש מין אחד מן העופות שאין להם רגליים, והוא המין שנעשה באויר, ומזגו באויר, והוא חומר שלו, ולא ינוח בארץ, ועל כן לא יצטרך רגליים’.
ומרן הרב החיד”א (שהיה תלמידו של רבינו) בספרו ‘חומת אנך’ הביא את דברי רבנו בתוספת ביאור וזה לשון קדשו: ‘כתב הרב המופלא עיר וקדיש כמוהר”ר חיים בן עטר ז”ל בספר אור החיים, שחקרו חכמי האמת, כי הנה יש עוף ניזון בלי מזון, רק כאוות נפשה שאפה רוח וברוח מתקיים, ומדוע לא עשה ה’ ככה לעם סגולתו, רוח אחד להם לזונם ולכלכלם, ואז היה לב ישראל פנוי לעבודתו, כי רוב חטאת הציבור והיחיד נמשכים מצורך האכילה, ועל פת לחם יפשע גבר, וכל עמל האדם לפיהו’.
ורוח חכמים נוחה, דבחטא אדם הראשון נטמעו ניצוצי הקדושה בדומם וצומח וחי, ועל ידי הזריעה וחרישה וקצירה ולבור החיטים, אחר כמה יגיעות וכמה מלאכות עד שיהיה לחם, ועל ידי האכילה, מתבררים ניצוצי הקדושה, שהפסולת נפרד וניצוצי הקדושה נעשים מגוף האדם’.
ובזה מפרש הרב את הפסוק במשלי ‘כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד’ בזה הדרך: ‘בעד אשה זונה’ היינו הסטרא אחרא, הוצרכנו להגיע ‘עד ככר לחם’, כיון שהסטרא אחרא עשקה ניצוצי הקדושה, וכדי לבררם צריך לזרוע ולקצור, וכמה מלאכות עד שיעשה לחם, ‘ואשת איש’, שהוא הנשמה הקדושה, ‘נפש יקרה תצוד’ היא תברר כל ניצוצי הקדושה אשר בלחם.
[אור החיים שלח, פרק יד פסוק ט; חומת אנך למרן החיד”א פרק ו פסוק כו]
מאמר ט’
‘כשאדם שב בתשובה, מתקדש שמו יתברך בעולם’
אומר רבינו האור החיים הקדוש, כאשר הרשעים מטיבים את דרכיהם ושבים בתשובה, מתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא, שלאחר שמרדו בו, חזרו והיטיבו דרכיהם, ונתרבה כוח הקדושה בעולם באמצעות ביעור כוח הרע. ולכך אמרו חכמינו ‘במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד’ כי הבעלי תשובה זוכים לקדש שמו יתברך, בדרגה נעלה יותר.
ענין זה רמוז בפסוק בפרשתנו שאמר משה רבנו לפני הקדוש ברוך הוא ‘וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה’ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר, סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ, וַיֹּאמֶר ה’ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ’, שהרי אמרו חכמינו שכל מקום שנאמר ‘ועתה’ זה רמז למצוות התשובה, וביקש משה רבנו, שה’ יקבל את תשובתם של ישראל ויסלח לעוונם, שעל ידי כך יגדל כוחו ושמו יתברך. ולפי זה יתבאר מה שנאמר בהמשך ‘וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה’ אֶת כָּל הָאָרֶץ’ שעל ידי התשובה יתקדש שמו ויתגדל כבודו של השם יתברך.
ובפרשת בהר כותב רבינו הקדוש, כאשר האדם חטא וחזר בתשובה, מתעלה למקום ודרגה גבוהים יותר ממה שהיה לפני החטא, ולכן אמרו חכמינו ‘במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד’, כי ‘בעל תשובה’ מגיע למקום גבוה יותר מ’צדיק’ שלא חטא מהעולם, כי זוהי סגולת התשובה להעלות ולזכך את האדם ביותר.
ובלשון קודשו של רבינו הקדוש: ‘אין לך דבר המעמיד לרוח החיוני במקום גבוה כתשובה’.
[אור החיים, שלח פרק יד פסוק יז; בהר פרק כה פסוק כה]
מאמר י’
‘דגים’ מסמלים מידת הרחמים, ולכן צבע התכלת שבציצית דוקא מדג חלזון
רבינו האור החיים הקדוש שואל מדוע הצבע תכלת שבציציות, צריך לקחת אותו דוקא מחלזון העולה מן הים שהוא נדיר ואינו מצוי, והלא יש הרבה דברים שאפשר להפיק מהם צבע זה.
ומתרץ רבינו הקדוש על פי דברי הגמרא ‘תכלת דומה לים, וים לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד’, וכדי שניזכר גם בים שהוא דומה לרקיע, צריך לקחת תכלת דוקא מדג אשר נמצא בים, כיון שרק הוא דומה לרקיע.
ועוד אומר רבינו הקדוש, שהציציות מרמזים על מידת החסד והרחמים, כי ה’לבן’ הוא סוד ה’חסד’, וה’תכלת’ הוא סוד ה’רחמים’. ולכן לוקחים דוקא מהדג, כי גם ה’דג’ מסמל מידת ה’רחמים’, כי הדג תמיד עיניו פקוחות שאין לו גבינים, וזה מסמל על ‘עינא פקיחא’ של הקדוש ברוך הוא עלינו. וגם ה’ים’ מרמז על מידת הרחמים, כי התורה נמשלה לים התלמוד, ו’אין מים אלא תורה’, ורחבה מני ים, ובזכות התורה הקדושה תתעורר מידת הרחמים עלינו.
ולפי דברים אלו של רבינו הקדוש, מסביר רבי יצחק ניסים רחמים פלאג’י זצ”ל, מדוע אוכלים דגים בשבת, והטעם הוא, כי שבת הוא זמן שמתבטלים כל הדינים, וכולו רחמים, ולכן אוכלים בו דגים, שמסמל רחמים גמורים.
[אור החיים שלח פרק טו פסוקים לט מא; אבות הראש, חלק ג עמוד קמב]
מאמר יא’
ציצית – סמל עבדות
וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה’ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם
רבינו האור החיים הקדוש מביא את דברי הגמרא במסכת מנחות, שהציצית הוא סמל ואות שאנחנו עבדים של הקדוש ברוך הוא. והגמרא מביאה משל לכך, מכל עבדי מלוכה של בשר ודם, שיש סימן בבגדי העבד לאיזה מלוכה ושלטון הוא שייך, כמו כן יש עלינו סימן בלבישת הציציות, המרמזים לתרי”ג מצוות, שאנחנו עבדים של הקדוש ברוך הוא.
ובזה מסביר רבינו הקדוש את המילים ‘וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת’, ולכאורה מה הכוונה במצוה זו, והלא כבר נאמר ‘וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת’ ומה מוסיפה התורה במילים אלו.
אלא מסביר רבינו הקדוש, שהכוונה לצוות לנו, שעל ידי הציצית אנו נזכור שאנחנו עבדים להשם יתברך, ואין אנו יכולים לעשות כרצוננו, וזוהי הכוונה ‘והיה לכם לציצית’ שתזכרו מטרת מצות ציצית שתביא לכם הכנעה כעבדים.
וכך רבינו הקדוש מגדיר את העבדות וביטול הרצון המוחלט להקדוש ברוך הוא, וזה לשון קדשו: ‘כשיביטו בסימן עבדותם, יתנו לב שאינם בני חורין לעשות כחפצם, במאכלם, במלבושם, בדיבורם, ובכל מעשיהם, כעבד שאימת רבו עליו, ולעמוד בשעה שהאדון מצוה לעמוד ולעשות כל מלאכות אשר צוה ה”.
ובזה מבאר רבינו הקדוש את המשך הפסוק ‘ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם’ שעל ידי כך יוכל בקלות לשמור עצמו מן העריות, כי כשיתעורר לחשוב שהוא עבד להשם יתברך, ימנע מזה גם כן. וכפי שהגמרא מספרת שהיה אדם שכבר הגיע ממש לשלב מעשה העבירה, ובאו הציציות וטפחו על פניו והצילו אותו מעבירה, וזה היה על ידי שנזכר ונתעורר שהוא עבד השייך לאדונו, ואינו ברשות עצמו לעשות כרצונו.
עוד מסביר רבינו הקדוש בטוב טעם, מדוע רק בגד שיש בו 4 כנפות חייב בציצית, ולא בגד שיש בו 3 או 5 כנפות, ומדוע דוקא המספר 4 מחייב בציצית??? והתשובה היא, בגלל שכל מטרת הציצית, שיהיה לנו סימן שאנחנו עבדים להשם יתברך, ושהוא שולט ומולך על 4 רוחות העולם, ואם כן כשעושים 3 או 5 כנפות, בטלה הכוונה הזאת, וזה לא מביא את האדם להתבוננות, ועיקר קיום מצות ציצית הוא הכוונה והתבוננות שאנחנו עבדיו של הקדוש ברוך הוא.
וזה גם הענין שנצטוינו להטיל חוטים בצבע תכלת בציצית, וכפי שאומרת הגמרא ‘תכלת דומה לים, וים לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד’, כדי שנגיע להתבוננות בכסא כבודו, והוד מלכותו ושלטונו עלינו, ולא נעשה חס ושלום דברים נגד רצונו יתברך שמו.
[אור החיים שלח פרק טו פסוקים לט מא]
מאמר יב’
כוח ‘המשלח’ נפעל ב’שליח’
רבינו האור החיים הקדוש לומד מפרשת המרגלים יסוד גדול, שאם אדם שלח את חבירו לעשות דבר, וכוונת המשלח לרעה, גם אם השליח לא יודע מזה ואדרבה נתכוין לטובה, יש השפעה מכוח המשלח על נפש השליח, ופועל בו חלק הרע, וכן להיפך, בשלוחי מצוה נכנס כוח המצוה, כלומר כוח הקדוש ברוך הוא שהוא שלח אותנו לעשות את המצוות, ולכן אמרו חכמינו ‘שלוחי מצוה אינם ניזוקים’, כי כוח המצווה מלווה ושומרת על האדם.
ובזה מסביר רבינו הקדוש ענין תמוה בפרשה, שהרי המרגלים היו צדיקים בשעת השליחות, וכמו שאומרת התורה ‘שלח לך אנשים’ שהם חשובים ונשיאי ישראל, ואם כן האיך באו אחר כך למצב כזה???
אלא אומר רבינו הקדוש, שמכיון שכוונת כלל ישראל בשליחות, היתה לרעה, אז קיבלו המרגלים הצדיקים את התכונות הרעים של שולחיהם, שהרי שלוחו של אדם כמותו, ולכן הוא מקבל ממנו גם את הכוונות הרעות.
ובלשון קודשו של רבינו הקדוש, ‘לצד שכוונת המשלחים היתה רעה, תַפְעִיל פוֹעַל הרע בשליח, ויחזור להיות שלוחו של אדם כמותו, ויִוָלֵד בו תכונה רעה, מה שלא היתה בו קודם, ולזה הגם שהיו צדיקים, כשהתחילו ללכת כדי לְרַגֵל, נולד בהם תכונה רעה מכח המשלחים ויעצו להדיח’.
ובפרשת כי תצא כותב רבינו הקדוש: ‘כי באמצעות מעשה המצוה יתלבש באדם אור השכינה ויגרש ממנו חלק הרע, כאומרו שומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח ה), ובפרט שלוחי מצוה, ועיין מה שפירשתי בפרשת שלח לך, ששלוחי מצוה בעת שליחתם אפילו מיצר הרע מצותם מצילתם’.
[אור החיים שלח פרק יג פסוק ב, כי תצא פרק כא פסוק יא]
מאמר יג’
מנהג רבינו האור החיים הקדוש ללכת מעוטף ב’טלית ותפילין’ כל היום
נהגו רבינו האור החיים הקדוש ותלמידיו ללכת עם תפילין כל היום, וכפי שמעיד רבינו הקדוש במכתבו על סדרי הלימוד בישיבתו הקדושה בירושלים וכך כותב: ‘ואופן הלימוד הוא בטלית ותפילין כל היום, ובקדושה וביראת שמים ובענוה ובכל מילי דחסידותא’.
ובהקדמה לספר ראשון לציון כותבים תלמידי רבינו הקדוש: ‘הרב דומה למלאך ה’ צבאות מעוטף בטליתו ותפילין בזרועו’.
וכך מתאר רבי שלמה חסאן בהקדמת הספר ‘קדשי דוד’ את לימודו של רבינו הקדוש: ‘דמי לבר אלהין, אינו אלא שרף, כמראה הבזק, פטיש החזק עמוד הימני, יושב בשבת תחכמוני, מוכתר בנימוסו, מעוטף בטליתו, פאר חבוש על ראשו, תפילין דרב חבי”ב מבוקר לערב.
[נר המערבי, תולדות אור החיים הקדוש
