היה רימון, ולא פעמון!
מאת הרב יקי רט
בפרשת השבוע אנו עוסקים בבגדי הכהונה. נעסוק בדברינו בשנים מהם: במעיל ובחושן. חז״ל דרשו (ערכין טז ע״א) : ״מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין … מעיל מכפר על לשון הרע, אמר הקב״ה: יבוא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול״.
המעיל נחשב דבר שבקול מפני שעליו נתלו פעמונים, אשר הרעישו בעת הילוכו של הכהן, ולכן הם מכפרים על לשון הרע, שאף הוא דבר שבקול. יחד עם הפעמונים מצווה התורה להוסיף גם רימונים על המעיל. הפרשנים דנים בשאלה מה מוסיפים הרימונים על הפעמונים, שהרי הרימונים אינם השמיעו קול, וכיצד הם קשורים לכפרה על לשון הרע? הנה ידוע שלשון הרע מן החמורות, הוקש לג’ העבירות החמורות ועוד. ואין בעבירה זו שום הנאה פיזית, כטענת הנחש ‘ומה יתרון לבעל הלשון?’, ואעפ”כ המשיכה לחטא זה איומה.
מה סוד הקסם של לשון הרע? מדוע כ”כ נמשכים אליו? ידוע בכוחות הנפש שכל אדם מוכרח להרגיש שהוא בעל ערך. זה צורך קיומי ממדרגה ראשונה. דרך המלך להשיג זאת, היא אכן להיות יצרן ובעל תכונות איכותיות. מה יעשה העצל? בכל פעם שהוא רואה או שומע על מעלת זולתו וזה מזכיר לו את אפסותו, הרי הוא מבזה ומקטין את מעלת חבירו, ובזה הוא מחזיר לעצמו את שיווי המשקל האומלל שלו. אדם מרגיש טוב או מלהתמלא בתוכן או מדריכה על זולתו. וזה סוד המשיכה של לשון הרע, שנועדה כדי להשיב לאדם את הערך העצמי שלו, כביכול.
ורמזו זאת חז”ל “איסתרא בלגינא קיש קיש קריא”. לגין גדול כשהוא מלא ודחוס מטבעות אין קולו נשמע, כשיש בו רק איסתרא אחת קולו נשמע. והנמשל: אדם מלא אין לו צורך להכריז על מעלותיו, דיו בתחושה העצמית שלו, בביטחון שלו בערכו. אדם ריק מוכרח תמיד לפרסם את המעט שבכל זאת יש בו. וזה מהסיבה הנ”ל, כדי להרגיש בעל מעמד וחשיבות.
לאור הדברים הללו, נחזור למעיל התכלת שבשוליו פעמון ורימון. מדוע פעמון מצלצל? זה בנוי על הריקות שלו. כלי מתכת גדול וריק ובו ענבל קטון. אילו יהא מלא עינבלים דחוסים לא יצלצל. הרימון לעומתו הוא כלי מלא וסגור, שאינו משמיע קול. התורה לא יכולה רק לומר לאדם אל תדבר לשון הרע, אל תהיה פעמון, זה חזק מאיתנו. צריך גם להצביע על התחליף. ליד כל פעמון יש רימון. למד ממנו, היה מלא וגדוש בתוכן, מצוות ומעשים טובים, מידות טובות. היה רימון – או אז לא תצטרך להיות פעמון! בגד מיוחד נוסף הוא החושן. חז”ל דרשו במסכת שבת על הפסוק “הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא, וגם הנה הוא יצא לקראתך וראך ושמח בליבו”, כי “בשכר ‘וראך ושמח בלבו’ – זכה לחשן המשפט על לבו”.
ויש להבין, מהי הגדלות המיוחדת בשמחתו של אהרון כאשר יפגוש את משה? וכי אין זה טבעי שאהרון ישמח לפגוש את אחיו, ועוד שבשורת גאולה בפיו? אלא, שצריך להבין את הרקע. כאשר משה מסרב לשליחות הוא מנמק ואומר “שלח נא ביד תשלח”, ומסביר רש”י כי הכוונה היא בידי מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרון. זאת אומרת שבמהלך אותם שנים קשות של שעבוד במצרים היה אהרון, האח הבכור, מנהיגם של ישראל ושליח ה’.
הציפייה הטבעית הברורה היתה כי הוא גם שימשיך בשליחות זו. ברגע שבוחר ה’ במשה, כה טבעי שבליבו של אהרון תתגנב מחשבה או הרגשה של קנאה וצרות עין, על ‘גניבת התפקיד’ של אחיו הצעיר. אך מעידה לנו התורה כי אהרון מקבל את פני משה בשמחה. אך לא רק בשמחה כלפי חוץ, מזויפת, כי אם בשמחה אמיתית, שבלב. “וראך ושמח בליבו”.
ועל פסוק זה דרשו חז”ל במדרש את הפסוק “הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד”. בזכות אותה עין טובה, ושמחת הלב של אהרון באחיו – זוכה אהרון בפרשה שלנו לחושן המשפט אשר על ליבו, ועל גביו האורים והתומים, אשר על פיהם יישק דבר לכל עם ישראל. מלמד אותנו המעיל להיות רימון, כדי שלא נצטרך להיות פעמון. להתמלא במצוות ומעשים טובים, בהצנע לכת, כדי שלא נזדקק להתמלא מתוך דריכה על זולתנו, בקול רעש גדול. ומלמד אותנו חושן המשפט שלמעלה גדולה נגיע רק מתוך פרגון אמיתי ושמחה פנימית בטובת חברינו. יהי רצון שנזכה להפנים מידות אלו!
