אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני!
מאת הרב יקי רט
השבת אנו זוכים לעסוק בפרשה השלישית מתוך ארבעת הפרשיות – היא פרשת פרה, הנקראת בין פורים לפסח, ועוסקת בטהרתן של ישראל לקראת חג הפסח.
המדרש רבה מעורר אותנו לדבר גדול מאוד בפרשת פרה. במדרש מובא שהפרה באדומה באה לכפר על העוון החמור של חטא העגל, עליו למדנו בשבוע שעבר. “משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו: תבוא אימו ותקנח צואת בנה”. והמשל טעון ביאור – וכי מפני שהיה החטא בעגל תיוחס לו פרה בעלמא שהיא אימו? ובכלל העגל כמובן לא נולד מפרה שהרי מהאש יצא ועשוי זהב היה? כנראה שיש קשר עמוק יותר בין הפרשיות – בין עומק החטא לעומק הכפרה.
בספר הכוזרי לריה”ל מאריך החבר להסביר בעומק לכוזרי את עניינו של חטא העגל. החבר מסביר שעם ישראל לא התכוון בחטאו להתנתק מעבודת ה’ ולפנות אל אלהים אחרים, אלא בסה”כ רצה ליצור משהו מוחשי שדרכו יעבדו את האלוה. עם ישראל כולו היה טעון בציפייה ללוחות הכתובים, לדבר הממשי אותו יוריד להם משה מהר סיני, וכאשר בושש לבוא הם יצרו בעצמם את אותו דבר ממשי בו יעבדו את ה’. בדיוק כמו שאח”כ עמ”י מצווה על עשיית המשכן והכרובים, דברים ממשיים דרכם עובדים את ה’ – זה היה כל מבוקשם.
א”כ, מהו גודל החטא? מדוע התורה כ”כ מקפידה על חטא זה, עד כדי כך שהקב”ה אומר “ויחר אפי בהם ואכלם” והפס’ אומר “וביום פקדי ופקדתי” – שאין פורענות שבאה על ישראל שאין משהו מעוון חטא העגל?
עומק החטא הוא במחשבה שהאדם יכול להמציא את הדרך לעבודת ה’. אין שום הבדל בין עגל הזהב לבין הכרובים מזהב אשר עומדים בקודש הקדשים מצד תכליתם – חוץ מזה שעל הכרובים ה’ ציווה ועל העגל לא. כל הגודל שבמצוות, כל התועלת שבהם, כל המעלות הטמונות בהם – נובעות אך ורק מכך שהם באו מכח ציווי ה’, ומחשבה שאפשר להגיע לעבודת ה’ וקירבת אלוקים באופנים אחרים אשר יומצאו בחכמה רבה ככל שתהיה, אך אנושית – הרי היא מחשבת כפירה ובערות.
את החטא הזה אנו מתקנים ב”זאת חוקת התורה”. “חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריה”. כל עוד קיום התורה והמצוות נובע מהבנה שכלית ואנושית של האדם – הרי שעדיין אין תיקון וכפרה גמורה לחטא העגל. עומק הכפרה מגיע רק ע”י ההתבטלות הגמורה של האדם והשכל האנושי אל ציווי ה’. רק ע”י ההבנה שלא השכל האנושי יכול להחליט באיזה אופן עובדים את ה’, אלא רק המצוות שבאו מגבוה. “גדול המצווה ועושה”.
ובעצם מתוך חוקת הפרה אנו מבינים ש”זאת חוקת התורה” כולה – את כל התורה כולה, גם את מה שמובן לנו בשכלנו אנו מקיימים מתוך שכך ציוה ה’. “אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני” – הכונה היא שדרך פרשת פרה אדומה התברר לשלמה המלך שכל התורה כולה – גם מה שמובן לנו בה – הרי היא רחוקה וגבוהה ממנו.
ובאמת, גם לפרשת פרה אדומה ולחידוש שבה שמטהרת טמאים ומטמאת טהורים – יש טעם המושג בשכל האנושי. ובמדרש מובא שאמר הקב”ה למשה “לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחר חוקה”, והעומק בכך הוא שמשה רבינו הגיע למדרגה כזו שעם כל השגותיו העמוקות הוא ידע לקיים את המצוה בתמימות כי כך ציוה ה’ ולא רק מכח השגותיו וממילא אין ענין להסתיר ממנו את טעם המצוה. ככל שאדם קרוב יותר לקיום המצוה כרצון ה’ הרי שדוקא מתוך כך הוא גם יזכה להבנות עמוקות ורחבות יותר בטעמי המצוות.
