להניח תפילין של הקב”ה
מאת הרב אברהם חזן
הגמרא לומדת מהפסוק “וקשרתם לאות על ידך, והיו לטוטפות בין עיניך”, שצריך להניח תחילה תפילין של יד ואחר-כך תפילין של ראש: “כשהוא מניח, מניח של יד ואחר כך של ראש, וכשהוא חולץ, חולץ של ראש ואחר כך של יד”.
מצוות תפילין היא מצווה כללית, שמייצגת את כל התורה, כפי שאמרו חז”ל: “הוקשה כל התורה כולה לתפילין”. מכאן שגם בעבודת ה’ הכללית של יהודי יש עבודה המקבילה לתפילין של יד ועבודה המקבילה לתפילין של ראש, וגם כאן הסדר הוא, שהעבודה המקבילה ל’של יד’ קודמת ל’של ראש’. תפילין של יד מניחים כנגד הלב, ולכן היא מסמלת את הצד הרגשי של עבודת ה’, המידות שבלב. את התפילין של ראש מניחים על הראש, שבו שוכן המוח, ולכן היא מסמלת עבודת ה’ שבאה באמצעות השכל וההבנה, ובאופן כללי לימוד התורה. אומרת התורה, שתחילה יש להניח תפילין של יד ולאחר מכן תפילין של-ראש: “יראת חטאו” צריכה להיות “קודמת לחכמתו”. כמו שכותב האדמו”ר הזקן בתניא, ראשית העבודה היא “לעורר תחילה היראה הטבעית, המסותרת בלב כל ישראל, שלא למרוד במלך מלכי המלכים הקב”ה”, ורק על בסיס זה אפשר לפתח את עבודת המוח, הבנה והשגה וידיעה בתורה. לא זו בלבד שהיראה היא ההכנה וההקדמה ללימוד התורה, אלא היא צריכה ללוות את האדם בכל עת ובכל רגע. דבר זה מרומז בהלכה, שאין להניח תפילין של ראש לבדה; בשעה שהאדם מניח תפילין של ראש הוא חייב שתהיה עליו גם תפילין של יד. כלומר, גם בשעה שהוא עוסק בתורה, צריכה היראה לשכון בליבו, ואז “חכמתו מתקיימת”. אדם עלול לחשוב, שלאחר שכבר עורר את היראה בליבו, הוא יכול לשקוע בלימוד התורה ולהתרכז בשכל ובחכמה שבתורה. אומרים לו, שגם בשעה שהוא שקוע בהבנת התורה, אסור לו להתנתק לרגע מיראת ה’ ומההרגשה שהוא לומד את תורתו של הקב”ה. כאשר תופעת המחשבים החלה להתפתח, שאל מדען את הרבי מליובאוויטש, “האם הרעיון של המחשב מופיע בתורה?”, הרבי השיב בחיוב, והפתיע את המדען באומרו כי הרעיון של המחשב מתבטא כבר בתפילין. המחשב מבצע יחד פעולות של כמה מכשירים שונים, מקלדת, מסך, מחשבון, מדפסת וכדומה, ומפעיל את כל היכולות הללו עבור מטרה אחת. זו גם המהות של מצוות תפילין. באדם יש חלקים שונים: המוח הוא ממלכה בפני עצמה, הלב הוא עולם משלו, והידיים ממלאות פונקציה אחרת. הנחת תפילין מחברת בין המוח, הלב והידיים, כך שכולם יפעלו במשותף מתוך מטרה אחת, לקיים את רצון הבורא ולהוסיף קדושה בעולם. כלומר, התפילין נועדו לחבר בין שני עולמות שונים באדם, עולם הרגש שבלב, ועולם השכל שבמוח.
אמרו חז”ל (ברכות ו)”הקב”ה מניח תפילין”.. “תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”. אומר הבעל-שם-טוב, שהתפילין של יד אצל הקב”ה הם היהודים הפשוטים, שעבודתם את קונם היא בכוחות העשייה; והתפילין של ראש הם בעלי התורה, העובדים את הבורא באמצעות המוח וההבנה בתורה. גם כאן קודמת התפילין של יד לשל ראש. כי עבודתם של היהודים הפשוטים, העובדים את ה’ בקבלת עול, מתוך התבטלות גמורה לרצונו, קודמת והיא עומדת למעלה מעבודתם של בעלי המוחין. דווקא השילוב של עבודת האנשים הפשוטים עם עבודת בעלי המוחין יוצר את האחדות של עם ישראל, בבחינת “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”.
סיפר המשפיע ר’ מענדל פוטרפס: כאשר הרב הקדוש רבי לוי-יצחק מברדיטשוב, סניגורן של ישראל, הי’ מסיים את תפילתו, מקפל את הטלית והתפילין ופונה ל’עסקיו”‘ באהבת ישראל וטובתן של ישראל, הי’ נוהג לומר: “עד עתה הייתי עסוק בהנחת התפילין של ישראל, ואילו עתה עומד אני להניח את התפילין של הקב”ה”!.. פעם אחת נכנס אל הרבי מליובאוויטש רב נודע, ושאל מה העניין הגדול שעושים מהנחת תפילין מזדמנת ברחוב, כאשר אותו יהודי ממשיך אחר כך באורח חייו. הרבי החזיר לו שאלה: איך היית מרגיש לוּ היה בנך נוטש, חלילה, את דרך התורה והמצוות, ויום אחד היה מישהו בא אליך ומספר לך שהוא הצליח לשכנע את הבן להניח תפילין באותו יום; האם הדבר היה גורם לך שמחה ונחת-רוח? אותו רב השיב כמובן בחיוב. “עכשיו חשוֹב איזו שמחה ונחת-רוח יש לאבינו שבשמים, כאשר מצליחים לשכנע את בניו האובדים להניח תפילין ולוּ פעם אחת”, סיים הרבי.
