” וקבל היהודים “
נאמר במגילת אסתר “וקבל היהודים את אשר החלו לעשות” מבארים חכמים שבזמן מתן תורה רק התחילו לקבל את התורה- (החלו לעשות), ובימי אחשוורוש (בזמן גזירת המן) סיימו לקבלה, כלומר בזמן מתן תורה הייתה קבלת התורה לא בשלמות ,ובפורים קיבלו היהודים את התורה בשלמות, וזה היה גמר מתן התורה.
וצריך להבין הרי במתן תורה היו ישראל בתכלית העילוי, הן בגשמיות ,שהיו אז במעמד ומצב משובח ביותר בעניין החירות , והן ברוחניות ,שהיה אצלם גילוי אלוקות בדרגה הכי נעלית, ואף על פי כן בזמן מתן תורה הקבלה לא הייתה קבלה גמורה ורק בפורים כ800 שנים אחרי מתן תורה, כשעם ישראל היו בירידה רוחנית (בזמן הגזירה) ולא זכו לגילויים אלוקיים כמו בזמן מתן תורה ובכל זאת דווקא אז הייתה הקבלה בשלמות.
הביאור לכך- החידוש של מתן תורה הוא בכך שהקב”ה ביטל את הגדר בין העליונים לתחתונים, עד זמן מתן תורה לא היה קשר בין העליונים לתחתונים, הדבר התבטא בכך שלפני מתן תורה לא היה אפשרות לקדש דבר גשמי (אפילו על ידי קיום מצוות). ואילו לאחר מתן תורה ,כאשר אנו מקיימים מצוות ולומדים תורה אנו מקדשים את הגשמיות ,כלומר מחברים עליונים (קדושה) עם התחתונים (גשמיות).
בכדי לחבר את העליונים והתחתונים צריך להיות ביטול גם מצד העליון וגם מצד התחתון (באופן כללי כדי לחבר שני הפכים חייב שכל אחד יבטל את עצמו).
המושג עליונים ותחתונים מופיע גם אצל האדם-עליונים היא הנשמה ותחתונים הוא הגוף, בכדי שנוכל לקבל את התורה בשלמות, אנו צריכים לחבר את הנשמה עם הגוף ,הגוף והנשמה הם הפכים (הנשמה שואפת לרוחניות והגוף לגשמיות) וכדי לחברם אנו צריכים להגיע לביטול הן מצד הנשמה והן מצד הגוף.
בשעת מתן תורה ביטלנו את עצמנו ואמרנו “נעשה ונשמע” , קיבלנו עלינו לעשות כל מה שנצטווה גם באם יהיה צריך למסור נפש על זה, אבל הביטול במסירות נפש זו בא רק מצד הנשמה (עליונים) ולא מצד הגוף (תחתונים).
ואילו בפורים היינו בתכלית הביטול גם מצד הגוף, כיוון שהגזירה הייתה-להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים (ח“ו),שהרי היו הפקר גמור להריגה לכל מי שירצה.
והיו יכולים להינצל באם ימירו את דתם, ואעפ”כ כל היהודים מסרו את נפשם ולא עלתה על דעתם מחשבת חוץ ח”ו.
ולכן נאמר שבפורים דווקא היה הגמר והשלימות של קבלת התורה, כיוון שהביטול שלהם אז היה גם מצד הגוף, ולפיכך הגיעו לשלמות של חיבור עליונים ותחתונים שזהו עניינו של מתן תורה.
