לשמוע קול ילד בוכה
מאת- הרב אברהם חזן
בפרשת השבוע קוראים אנו על גזירתו של פרעה מלך מצרים “כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון” . לאחר שפרעה מצווה להשליך את הבנים ליאור הוא מוסיף: “וכל הבת תחיון”. מתעוררת השאלה, הרי הגזירה היתה רק על הבנים, ואם כן מדוע ממשיך ומרחיב פרעה בדיבורו גם לגבי הבנות, ‘וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן’?! אנו גם מבחינים בשינוי בין דבריו של פרעה אל המיילדות העבריות לבין דבריו לבני-עמו: למילדות הוא אומר “ואם בת היא וחיה”, ואילו למצרים הוא אומר: “וכל הבת תחיון” ,מילים שנשמעות כהוראה לפעולה ולא רק כהשארת הבנות בחיים. התשובה לכך: “וכל הבת תחיון” אף היא גזירה. פרעה אמר לעמו: את הבנים יש להרוג פיזית, ואילו את הבנות יש להשמיד מבחינה רוחנית. את הבנות “תחיון”, אתם תקבעו אילו חיים יהיו להן, גדלו אותן לפי רוח מצרים ולא לפי רוח היהדות. גזירה זו חמורה לא פחות מגזירת ההשמדה הפיזית של הבנים, ואולי היא אף חמורה ממנה, שכן קשה מיתה רוחנית ממיתה גופנית. אילו ‘חיים’ ביקש פרעה להקנות לבנות-ישראל? הדבר מרומז בגזירה של השלכת הבנים ליאור. כידוע, היה הנילוס האליל של מצרים. אחת הסיבות לכך היא, שהנילוס הוא שהשקה את הארץ הסובלת מצחיחות ומחוסר גשמים. היאור היה אפוא מקור החיים והשפע של מצרים, ולתוכו ציווה פרעה להשליך את הבנים. המשמעות היא, שכבר מגיל רך מצווה פרעה להשקיע את הילדים בתוך מעגל הפרנסה, תענוגות העולם והאלילות המצרית, מבלי לאפשר להם לקבל חינוך יהודי ראוי לשמו. וזו הייתה גזירת פרעה על בנות ישראל. באמצעות גזירה אכזרית זו ביקש פרעה להביא כליה מוחלטת על עם-ישראל.
כאשר הקומניסטים השתלטו על רוסיה הוקמה מחלקה יהודית “יבסקציה”, ששמה לעצמה מטרה להכחיד את הדת היהודית. אחת הגזירות הקשות שהוטלו על עם ישראל היתה, איסור ללמד ילדים קטנים תורה ומסורת יהודית. ההתנגדות הייתה דווקא לגיל הרך, מעל גיל 18 הותר הלימוד בהגבלות מסוימות. הרבי הריי”ץ , נלחם בגזירה זו בכל תוקף, שלח את חסידיו ללמד את ילדי ישראל במחתרת. רבים משליחים אלו נעצרו על ידי “הק.ג.ב.”, ונשלחו לסיביר, חלקם נהרגו עקה”ש. ובכל זאת קול התורה לא פסק. בזכות פעולותיו אלו נשארה הגחלת היהודית ברוסיה גם בתקופות החשוכות ביותר.
גלות מצרים מהווה הוראה גם לתקופות הבאות אחריה. פרעה קיים בכל דור, גם בדורנו זה. פרעה “הרוחני” טוען: כל ילד שנולד צריך לזרוק אותו אל היאור , כלומר, צריך להכניס אותו מיידית לשטף הזרימה של החיים, צריך להבטיח את ה’עתיד’ של הילד, שיהיה ‘מסודר’ בחיים. ומחדירים למוחו, שהדבר החשוב ביותר בעולם הוא להיות בעל מקצוע טוב, שאם לא-כן, אין לו סיכוי ‘להתקדם’ בחיים. ובכך להטביע את הנשמה הרוחנית המשוועת להתקשר לבורא. גם את הבנות שאינן עסוקות בעבודה ופרנסה (כפי שהיה נהוג בזמן ההוא) יש להחיות ולגדל , כדי שתדענה שזוהי המטרה בחיים. גישה זו יונקת מאותה גזירה ‘פרעונית’ קדומה והיא אסון לילדי ישראל. המענה לגזירות “פרעה” הוא, להעניק לילדים חינוך יהודי אמיתי ,ידע רחב ומעמיק בתורה והחדרת הערכים היהודיים. כך יגדל הילד ליהודי בעל שורשים עמוקים. ועלינו לזכור שאת החיים והפרנסה נותן בורא עולם ומנהיגו. אמרו חכמינו “בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור ,יצאו אבותינו ממצרים” , הנשים שקלטו את רוע הגזירה, ילדו את ילדיהן בשדה ובמקומות מסתור, ובכך הצליחו להקים במסירות נפש דור חדש של יהודים, ובזכותן יצאנו ממצרים. עלינו ללמוד מנשי ישראל באותה התקופה, לכן , לכל לראש עלינו ללמד את ילדינו תורה ומצוות מהגיל הרך ביותר. כך, שרצון ה’ יהיה טבוע בתוככי הילדים, ולאחר מכן, יוכלו לצאת לאויר העולם, להשיג את הדרוש להם לפרנסתם ולמחיית בני ביתם, כאשר הם מוגנים עם בסיס רוחני השומר ומגן עליהם מפרעה הרוחני הקיים בכל דור.
כ”ד טבת הוא יום ההילולא של האדמו”ר הזקן בעל ה”תניא” וה”שולחן ערוך”. בנו רבי דובער, האדמו”ר האמצעי, הצטיין בכוח ריכוז, והעמקה מאין כמוהו , ובעת לימודו או תפלתו לא היה מרגיש מהמתרחש סביבו. פעם, בהיותו שקוע בלימודו, ובחדרו עמדה עריסה ובה בנו התינוק, נפל התינוק מתוך העריסה ופרץ בבכי, והוא לא הרגיש כלל בדבר. אולם, אביו, האדמו”ר הזקן, שהיה גר בקומה מעליו, שמע את בכי התינוק, הפסיק לימודו וירד ונכנס לחדרו של בנו, הרים את התינוק, הרגיעו והשכיבו בעריסה. ועדיין לא הרגיש רבי דובער לא באביו ולא בבנו. לאחר זמן הוכיח רבנו הזקן את בנו, בהסבירו אשר לא זו הדרך, להיות שקוע בעניני לימוד עד כדי כך שאין שומע קול ילד בוכה”. מסביר הרבי: סיפור זה נמסר מדור לדור, ויש בו הוראות מעשיות לדורות אלה: שאין לו לאדם להיות כל כך שקוע באיזה ענין ואפילו הנעלה ביותר, עד כדי שלא ישמע קול ילד בוכה בקרבתו, ואפילו בריחוק מקום. קול ילד בוכה צריך שיגיע לכל אחד ואחת ובאופן שיפסיק השומע מענינו, ויעשה כל התלוי בו למלאות החסר לילד. בתקופתנו זו, רבים התינוקות והילדים (בשנים או בידע יהודי) שמאיזו סיבה שהיא “נפלו או נותקו מעריסתם היהודית” ונשמתם בוכה ורעבה וצמאה לדבר ה’ ולתורתו ומצוותיו. אסור להעלים אוזן משוועתם של ילדי ישראל אלו, לכל אחד ואחת מופנית ההוראה: אל תחטאו בילד. הפסיקו כל עסק אחר שלכם וטפלו בילד והשיבוהו אל “עריסתו היהודית”, אל אבינו שבשמים.
