בית המקדש – לא היסטוריה בלבד!
מאת הרב יקי רט
במגילת איכה יש סדר קבוע של פרקים בני כ”ב פסוקים, הבנויים מפסוקים לפי סדר הא-ב, למעט פרק ג’, אשר בולט בחריגתו, ובו על כל אות יש שלושה פסוקים, וכך מתארך לס”ו פסוקים. כבר במילים הראשונות בפרק, “אני הגבר”, ניתן ללמוד על המיוחד בפרק זה, בו ירמיהו הנביא מדבר מנקודת המבט האישית שלו, אשר לא רק ניבא על החורבן, אלא גם חווה אותו באופן אישי. הפרק פותח בביטויים קשים ביותר, עד כדי כך שמדמה ירמיהו את הקב”ה לדוב אורב ולארי במסתרים, ולמי ששם אותו כמטרה לחיציו, ומגיע עד כדי ייאוש: “ואומר אבד נצחי ותוחלתי מה'”. אך דווקא אז, בנקודת שיא השבר, מופיע מפנה לא צפוי בפרק: “זאת אשיב אל ליבי – על כן אוחיל!”, ופתאום פותח ירמיהו בפסוקי עידוד, תקווה ותשובה, ואף הודאה לה’. ואנו כמובן צריכים להבין: מה גורם לירמיהו לייחל, לקוות, מתוך הייאוש הגדול שהיה שרוי בו? מהי אותה ‘זאת’ שמשיב ירמיהו לליבו, וגורמת לו לייחל?
ר’ לוי יצחק מברדיטשב מסביר כי זאת אשיב אל ליבי, הכוונה היא את מה שכתוב בפסוק הקודם. ומה כתוב שם? זכור תזכור ותשוח עלי נפשי. עצם זה שאנו, עם ישראל, זוכרים וכואבים את החורבן כל כך הרבה שנים, זה עצמו אומר שגם נזכה לגאולה. שיש למה לצפות ולייחל. על המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב לאחר י”ב חודש. אך את מה שחי אי אפשר לשכוח, לא ניתן להתנתק. לא יכול יעקב להתנחם על יוסף, כי יודע בפנימיות ליבו שעוד יוסף חי. אף אנו ממשיכים לבכות ולהתאבל על חורבן הבית, וזה שתשוח עלי נפשי, זה עצמו ראיה שהמקדש הוא לא היסטוריה שנגמרה, אלא דבר חי ופועם בקרבנו, שעוד ייבנה. בדיוק כמו שאמר נפוליאון, כאשר ראה יהודים בוכים ואבלים, וגדלה תמיהתו כאשר שמע שהם אבלים על דבר שקרה לפני מאות רבות של שנים, ואמר: עם שמקונן כך על אירוע שקרה בעברו לפני מאות שנים על חורבן מקדש אין ספק שיבוא יום ויזכה לבנותו מחדש. יהי רצון שנזכה אנו אף לראות בבנינו, במהרה בימינו.
