דבר תורה קצר- שמחת ל”ג בעומר

שמחת ל”ג בעומר

שני הטעמים העיקריים לשמחת ל”ג בעומר הם:

א)  תלמידי רבי עקיבא “פסקו מלמות”.

ב)  הוא יום הילולת רשב”י,  ורשב”י  ציווה לשמוח ביום הסתלקותו.

יש לנו כלל – כאשר יש שני פירושים לעניין מסוים חייב להיות קשר בניהם, אם כך צריך להבין את הקשר בין הפירושים הנ”ל.

לכאורה שני מאורעות אלו בשני הפירושים הם דבר והיפוכו-  לפי הפירוש הראשון השמחה היא על כך שתלמידי רבי עקיבא פסקו מלמות ,וידוע

שנשארו רק חמישה תלמידים ורשב”י בניהם, כלומר השמחה היא על כך שרשב”י ושאר התלמידים נשארו בחיים, שהוא היפך ענין ההסתלקות, אבל לפי הפירוש השני –דווקא בל”ג בעומר רשב”י הסתלק שזה לכאורה היפך ענין החיים אם כך צריך להבין מהו הקשר בין שני הפירושים?

בכדי לענות על כך נקדים לבאר ענין נוסף – ידוע שתלמידי רבי עקיבא מתו כיוון “שלא נהגו כבוד זה בזה”, לכאורה הדבר תמוה כיצד ייתכן שדווקא תלמידי רבי עקיבא, ש”המוטו” שלו הוא “ואהבת לרעך כמוך” נהגו כך? הביאור לכך – כל אחד מתלמידי רבי עקיבא הבין את תורת רבו בדרך אחרת מחברו ,ודווקא בגלל החשיבות שייחסו לתורת רבם-“ואהבת לרעך כמוך” כלומר בגלל אהבתם לחברם,התנהגו במסירות נפש להשפיע גם על חברם שיעבוד את ה’ בדרך שלהם, וכאשר חברם לא קיבל דרך זו, לא היו יכולים לחוש רגש של כבוד אמיתי זה לזה. את תכונת המסירות נפש “רכשו” התלמידים מרבם -רבי עקיבא ,שחי כל ימיו בתשוקה למסירות נפש, כמו שאמר רבי עקיבא לתלמידיו :”מתי יבוא לידי ואקיימנו”.

תנועת מסירות נפש היא ענין המקיף את כל מציאות האדם , ומביאה את האדם לבחינת “רצוא”-רצון לצאת מהעולם ולדבוק בה’, דרך זו היא לא הדרך הרצויה בעבודת ה’ ,אומנם יש את הצורך לדבוק בה’ אבל צריך לדעת גם “לשוב” ,כלומר להיות עם שני רגליים על הקרקע, ולהבין שלא הכל שחור ולבן ,ולדעת לקבל גם הנהגות (בעבודת ה’ ) השונות משלך.

אומנם לרבי עקיבא הייתה את תכונת המסירות נפש (“הרצוא”) אבל הוא ידע גם “לשוב” ,שנאמר עליו “שנכנס בשלום ויצא בשלום” .

אבל תלמידיו לקחו רק חלק מעבודתו ,רק את ענין “הרצוא” -הם רצו להשפיע על חברם ודבקו במשימה זו עד כדי כך שלא יכלו להבין שיש דעות ודרכים נוספות בעבודת הבורא ולכן עבודת ה’  שלהם הייתה לא שלמה .

חמשת התלמידים של רבי עקיבא שנותרו בחיים למדו מרבי עקיבא את עבודת ה’ השלמה ,מצד אחד לדבוק בבורא ומצד שני לדעת שלא כולם הולכים בדרכך ועדיין לכבד ולקבל את השונה .

תכונה זו בולטת במיוחד אצל רשב”י –בזמן שהוא היה במערה הוא היה בבחינת-“רצוא” אבל מיד שיצא  מהמערה היה בתנועת “שוב”, בכך שפעל לתיקון העולם ויישובו.

רשב”י החל לפעול בתיקון העולם אחרי שהיה במערה 13 שנים ,יש לכך רמז נפלא- 13 בגימטריא אחד, מרמז על כך שרשב”י היה באחדות עם הקב”ה ועם כל עם ישראל, לכן רשב”י אמר-” יכול אני  לפטור את כל העולם מן הדין” -כלומר כל ה”אני” של רשב”י מיועדת כדי לעזור לזולת ולפטור אותו מן הדין !

כעת נוכל להסביר את הקשר בין שני הפירושים-

ביום הסתלקותו של צדיק ,הצדיק מגיע לשלימותו,כי אז באים לידי ביטוי כל מעשיו ותורתו ועבודתו, אשר עבד כל ימי חייו,משמע, ביום הסתלקותו של צדיק מאירים בגילוי חייו האמיתיים!

והעובדה שדוקא רשב”י מבין חמשת תלמידיו של ר’ עקיבא הסתלק,ביום בו “פסקו למות” תלמידי ר’ עקיבא – בל”ג בעומר!

מעידה שעניין זה ש”פסקו למות” קשור לרשב”י במיוחד יותר מאשר ארבעת תלמידי ר’ עקיבא האחרים שנותרו בחיים.

ואכן, עבודתו של רשב”י היתה עבודת קודש מיוחדת היפך עבודת תלמידי ר’ עקיבא שמתו,והיא שגרמה שתלמידי ר’ עקיבא פסקו למות.(למרות שבזמן הזה רשב”י היה בחיים, כבר אז ביום לג בעומר האירה עבודתו של רשב”י ובזכותו נפסקה המגפה).

 ביום הסתלקותו של רשב”י, תורתו מאירה בגילוי ,כלומר יש לנו נתינת כוח מעבודתו של רשב”י ,שעבודת “הרצוא”  שלנו (הדבקות בה’) תהיה באופן המביא חיים (“פסקו מלמות”) ע”י כך שנדע גם “לשוב” ובכך ננהג כבוד זה בזה.

וזו הסיבה מדוע ל”ג בעומר חל בח”י אייר-תחולתו של ל”ג בעומר בח”י באייר מעניקה חיות לעבודת כל חודש אייר,ל”ג בעומר מעניק חיות בעבודה זו, שה”רצוא” לא יהיה באופן של מוות – עולם שמם!

אלא אדרבה בחיות של “שוב” – נכנס בשלום ויצא בשלום.