השבת שלפני פורים מכונה ‘שבת זכור’, כי בה קוראים בתורה את הציווי של לזכור את אשר עשה לנו עמלק ולמחות את זכרו. מחיית עמלק היא משימה חיונית ביותר, עד שאמר הקב”ה: “כי יד על כס י-ה, מלחמה לה’ בעמלק”.
מהפסוק הזה למדו חז”ל שאין שמו של הקב”ה שלם ואין כיסאו שלם עד שיימחה שמו של עמלק, שכן שמו של הקב”ה אינו כתוב בשלמותו (השם הוי-ה) אלא חציו בלבד (י-ה), וכמו-כן נאמר כאן ‘כס’ ולא ‘כִּסא’. רק לאחר מחיית עמלק יהיה השם שלם והכיסא שלם.
תורת החסידות מסבירה שבמילים ‘כס י-ה’ מרומזת פעולתו השלילית של עמלק – הוא מכסה ומסתיר (‘כס’ מלשון כיסוי) את האותיות י-ה של שם הוי-ה, לבל יתקשרו עם האותיות ו-ה.
משמעות הדבר בנפש האדם: בכל יהודי קיימות ארבע האותיות של שם הוי-ה, כמו שנאמר “כי חלק הוי-ה עמו” – עם-ישראל הוא כביכול חלק משם הוי-ה. בכל יהודי שוכנת נשמה אלוקית, ‘חלק א-לוה ממעל ממש’, חלק מהקב”ה ממש. לכן בכל יהודי קיים המבנה של ארבע אותיות שם הוי-ה.
כל אחת ואחת מאותיות הוי-ה מייצגת כוחות מסוימים בנפש האדם, ובאופן כללי האותיות מתחלקות לשתי קבוצות – האותיות י-ה בקבוצה אחת והאותיות ו-ה בקבוצה שנייה. האותיות י-ה מייצגות את הכוחות הפנימיים יותר – השכל והמידות, והאותיות ו-ה מייצגות את הכוחות הגלויים יותר – הדיבור והמעשה.
בנקודה הזאת נכנס עמלק בבחינת ‘כס י-ה’ – הוא מכסה את האותיות י-ה, וחוצץ בינן ובין האותיות ו-ה. במילים פשוטות: עמלק מנסה לנתק את ההכרה השכלית והרגשית של האדם מן הדיבור והמעשה. יכולה להיות לך הכרה בקב”ה ואפילו התעוררות המידות, אהבת ה’ ויראתו, אבל עמלק שואף שהדברים לא יבואו לידי ביטוי בעבודה בפועל-בדיבור ומעשה.
עבודתו של האדם היא למחות את עמלק – לבטל את ההפרעה הזאת ואת הניסיון לנתק את השכל והמידות מהמעשה. עליו לשאוף שיהיה ‘השם שלם’, שיהיה חיבור בין כל חלקי שם הוי-ה, ושהכוחות הפנימיים יחדרו לתוך הכוחות הגלויים ויבואו לידי ביטוי בעבודתו המעשית של האדם.
את פרשת מחיית עמלק קוראים לפני פורים, כי זה גם עניינו הרוחני של פורים. בימי הפורים, אחרי שעמדו היהודים במסירות-נפש שנה שלמה, הם “קיימו וקיבלו עליהם”. הם לא הסתפקו בעצם העובדה שאמונתם הפנימית איתנה ומביאה אותם לידי מסירות-נפש, אלא הביאו את מסירות-הנפש הפנימית לידי ביטוי ב’קיימו וקיבלו’, קיום מעשי של התורה ומצוותיה. החיבור הזה מביא את הגאולה האמתית והשלמה בקרוב ממש.
