שירת הים-מעל גדר הזמן
בשביעי של פסח התחולל הנס הנשגב של קריעת ים-סוף. בני-ישראל עברו ביבשה בתוך הים, המצרים טבעו בו, ובני-ישראל שרו לה’ את שירת ההודיה – שירת הים. בשירה זו מצאו חז”ל רמז לתחיית המתים: “מניין לתחיית המתים מן התורה? שנאמר ‘אז ישיר משה’ ‘שר’ לא נאמר, אלא ‘ישיר’ (בלשון עתיד). מכאן לתחיית המתים מן התורה.
כלומר, בכך שהתורה נוקטת לשון עתיד (“אז ישיר”) היא רומזת שמשה אכן ישיר בעתיד – הוא יקום בתחיית המתים וישיר שירה עם בני-ישראל.
מכך שתחיית המתים נרמזת דווקא בשירת הים, משמע שיש קשר פנימי בין תחיית המתים ובין שירת הים:
תורת החסידות מסבירה שקריעת הים שיקפה מצב מיוחד במינו שהתחולל בעולמות הרוחניים העליונים. כשם שכאן למטה נקרע הים הגשמי, כך נקרע למעלה גם הים הרוחני, והים נהפך ליבשה-
הים מכסה את כל מה שמצוי בתוכו, והוא מסמל את העולמות המכוסים, אלה עולמות אלוקיים עליונים המכוסים ומוסתרים מהעולמות התחתונים.
בשעת קריעת ים סוף ‘נקרע הים’ – העולמות האלוקיים הנסתרים והמכוסים נתגלו, והעולם זכה לגילוי אלוקי עצום, עד שכל אחד ואחד ראה את הדברים הנשגבים ביותר-עד ששפחה יכלה להצביע ולומר –”זה אלי ואנוהו “.
כדי שיוכל להתחולל פלא כזה, ש’ים’ ייהפך ל’יבשה’, נדרשה המשכה והתגלות של דרגה אלוקית עליונה ביותר. דרגה זו מכונה “היה הווה ויהיה כאחד”( שם הויה). מכיוון שהיא למעלה מכל גדר, אין בה גם הגדרות של זמן עבר וזמן עתיד, והכול כלול בנקודה אחת.
לכן דווקא בשעת שירת הים נרמזה השירה העתידית שתהיה בתחיית המתים. ההבדלים בין הזמן הזה לזמן העתידי קיימים רק בשעה שחלות הגדרות הזמן, אולם מכיוון שבשעת קריעת ים-סוף התגלתה הדרגה של “היה הווה ויהיה כאחד”, הרי בשירת משה אז הייתה כלולה גם השירה שישיר לעתיד לבוא.
