אזכיר על הציון
הרב אברהם חזן
לאחר שהמרגלים חזרו משליחותם והוציאו את דיבת הארץ רעה, המרידו את כל העם נגד ה’ ואף דיברו סרה במשה רבנו, רצה הקב”ה להמית את כל העם. ואז קם משה והתפלל וביקש: “סלח-נא לעוון העם הזה כגודל חסדך”. הקב”ה נענה לתפילתו: “ויאמר ה’ סלחתי כדבריך”, אולם גזר שדור המדבר לא יזכה להיכנס לארץ, אלא כל מי שיגיע לגיל שישים ייאסף אל עמיו, עד תום הדור הזה. למרות זאת, למרגלים לא סלח ה’, “וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה”. נשאלת כאן השאלה, אם משה הצליח לבטל את העונש שרצה הקב”ה להעניש את כלל העם, מדוע לא הצליח להביא סליחה גם למרגלים עצמם?
התשובה לשאלה זו רמוזה בפסוק שמופיע לאחר תפילתו של משה רבנו ותשובתו של הקב”ה: “והאנשים אשר שלח משה… וישובו וילינו עליו את כל העדה”. לכאורה פסוק זה מיותר, שכן התורה כבר סיפרה את חטאם של המרגלים. אלא כאן נרמזת התשובה למיתתם המידית של המרגלים. יש הבדל מהותי בין חטא המרגלים לחטאו של כלל העם. בני-ישראל אמנם התרעמו והתלוננו ובכו, אך הדבר נבע מהפחד שהכניסו בליבם המרגלים, שהם עלולים “לנפול בחרב, נשינו וטפנו יהיו לבז” לעומתם, המרגלים התכוונו לחלוק על משה רבנו, כמו שמדגישה התורה: “וילינו עליו את כל העדה”, ולכן לא הועילה כאן תפילתו של משה. הואיל והמרגלים קמו נגד מעמדו המיוחד של משה רבנו, כמי שעומד בין ה’ ובין עם-ישראל, לא היה יכול משה רבנו לעורר רחמים עליהם, מכיוון שהוציאו את עצמם מתחום השפעתו. זה הכלל: “אין קטגור נעשה סנגור” מכיוון שעניינו של משה נעשה ‘קטגור’ למרגלים, אין הוא יכול לשמש להם ‘סנגור’.
ב’תיקוני זוהר’ נאמר, שבכל דור ודור יש ‘אתפשטותא דמשה’, הם צדיקי הדור שדואגים ומתפללים בעבור כל אחד ואחד מעם-ישראל. סיפור המרגלים מוכיח את כוחם של צדיקי הדור, שיכולים להביא סליחה אפילו על חטא חמור כחטא המרגלים, עד שגם לאחר שנגזרה מיתה על בני-ישראל הוסיפו לחיות שנים רבות. אמנם כל אחד ואחד יכול ואף חייב להתפלל לה’ בעצמו, אך בכל-זאת אנו זקוקים לתפילת ‘משה’ שבדור, ויתרה מזו, תפילתו של היחיד עולה ומתקבלת על-ידי ‘משה’ שבדור. שכן ‘משה’ שבדור הוא בבחינת ‘ראש’ ו’מוח’, שמרגיש יותר מכל איבר בודד את צרכיו האמיתיים והוא מחובר תדיר עם הקב”ה. כך ‘משה’ שבדור הוא הדואג לכל יהודי יחיד והוא המתפלל ומוריד מלמעלה כל טוב בגשמיות וברוחניות לכלל ולפרט.
השבת אנו מברכים את חודש תמוז, חודש שבו מציינים את “ג תמוז” יום ההילולא של הרבי מליובאויטש. מהנהגותיו המיוחדות של הרבי, היו נסיעותיו התכופות ל’אוהל’ לציוּן חותנו הרבי הריי”צ זי”ע, ועל בקשות ברכה נהג להשיב “אזכיר על הציוּן”. בראשית נשיאותו של הרבי, היו חסידים מבוגרים, שהסתופפו בצילם של הרבי הרש”ב ושל הרבי (הקודם) הריי”צ, ולא היו כל כך שבעי-רצון מהמענה “אזכיר על הציון”, והביעו ציפייה לברכה מפורשת יותר. אחד מזקני החסידים ר’ זלמן דוכמן, פנה אל הרבי בבקשת ברכה בעבור זוג חשוך ילדים מטורונטו. הרבי השיב: “אזכיר על הציון”. החסיד לא הסתפק בכך. “אבל, רבי”, אמר ר’ זלמן, “מדוע שהרבי לא ייתן להם ברכה אמיתית?!”.. הרבי לא ענה לו דבר. כעבור כשנה, בישר הזוג מטורונטו לר’ זלמן, שבשעה טובה נולדה להם בת. הם אמרו לו בהתרגשות שהם בטוחים שהיא נולדה בזכות ברכתו של הרבי, והודו לו על בקשת הברכה. ר’ זלמן מיהר לבשר על כך לרבי. הוא המתין ליד דלת בית המדרש, וכאשר הרבי יצא מתפילת מנחה, הוא ניגש לרבי ואמר: ” בשנה שעברה ביקשתי ברכה עבור זוג צעיר שלא זכו לפרי-בטן. עתה אני שמח לבשר שברכתו של הרבי התקיימה ולזוג נולדה בת, במזל טוב”. הקשיב הרבי לדבריו, כשבת צחוק על שפתיו, ואמר: “נו, ר’ זלמן, “אזכיר על הציון, היא ברכה אמיתית?!..”.
