“פנחס בן אלעזר בן אהרן”
בפרשתנו מסופר שלאחר שפנחס הרג את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור, נעצרה המגיפה מעל בני ישראל, רשי מעתק את המילים -“פנחס בן אלעזר בן אהרן” ומפרש- ש”היו השבטים מבזים אותו” ,בכך שהזכירו את ייחוסו של פנחס מצד אמו- שאביה היה יתרו “שפיטם עגלים לעבודה זרה”. ויש על כך תמיהה גדולה מדוע ביזו השבטים את פנחס, הרי ראו שע”י מעשהו נעצרה המגיפה, , ואדרבא הוא ראוי לשבח.
ואם לדעתם היה אסור לו להרגם, משום שלא ידעו את ההלכה ש”קנאים פוגעים בו”, הרי הם היו צריכים לבזותו מחמת חטא רציחה שלא כדין, ומה ראו לבזותו על מעשי אבי אמו בשעה שהוא עצמו רוצח לפי דעתם?
והביאור בזה – בכך שהיו השבטים מבזים את פנחס נתכוונו להגן על כבודם של בני ישראל ועל כבודו של משה רבינו: הלא זמרי הביא את המדינית “לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל” ,ומתוך כל ישראל היה פנחס היחידי שקנא את קנאת ה’ ,אע”פ שגם אחרים ומשה ידעו את ההלכה – “הבועל ארמית קנאים פוגעים בו” ובכל זאת לא עשו דבר ,ואם כך הרי זהו זלזול גדול בכבודם של ישראל ובכבודו של משה!
וטענתם הייתה, שהריגתו של זמרי לא נבעה מיראת שמים ומדאגתו לקיום רצון ה’ ,אלא מטבע האכזריות המושרש בו בירושה מסבו, יתרו. וזהו שאמרו “הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה”, שפיטום עגלים בכדי לשחטם לאחר מכן הוא מעשה אכזרי, ופנחס שהיה נכדו של יתרו מצד אימו ירש ממנו את טבע האכזריות, ואם כך, אף שהריגת זמרי מתאימה להלכה, מכל מקום הרי הסיבה האמתית למעשהו לטענתם הייתה אכזריות ולכן מעשהו פסול.
על טענה זו משיב הכתוב- “פנחס בן אלעזר בן אהרן” ,כלומר “בא הקב”ה ויחסו לאהרן”, להודיע לכל, שפנחס ירש את תכונותיו דווקא מצד סבו שמצד אביו שהוא אהרן שמידתו – חסד ,וטבעו טבע של השכנת שלום בין איש לרעהו, שהרי אהרן הכהן היה רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה. ואדרבה זוהי הסיבה שהרג פנחס את זמרי, בכדי להשכין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, כפי שאכן מודיע הקב”ה: “השיב את חמתי מעל בני ישראל” .
