שור גשמי ושור רוחני
מאת הרב אברהם חזן
בפרשתנו מפורט דינו של שור נגח. אם שור נגח וגרם נזק, התורה מפרידה בין שור תם לשור מועד.
שור תם הוא שור שאינו מזיק בדרך-כלל, ולכן בעל השור משלם רק חצי נזק; ואילו מאז הפעם השלישית שהשור נוגח, הוא הופך להיות "שור מועד", שור שטבעו לנגוח, לכן בעל השור צריך לשלם נזק שלם.
אמנם בימים ההם לכל אחד היה שור, וסיפור על שור שנוגח היה סיפור מצוי. אבל בימינו, כמעט ולא שומעים על שור שנוגח. אלא מסתבר שגם בימינו יש לכל אחד שור. אבל לא מדובר על שור גשמי, אלא על "שור רוחני ". השור הרוחני הזה מסמל את "הנפש הבהמית" (יצר הרע) הנמצאת בלב כל אחד מאיתנו.
כתוב בספר התניא , שלכל יהודי יש שתי נפשות-שני צדדים באישיותו , מצד אחד יש את האדם שבו, "הנפש האלוקית" שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, השואפת תמיד לעלות למעלה ולהידבק בשכינה. ומצד שני יש את הבהמה שבו "הנפש הבהמית", זה הצד הגשמי והאגואיסטי, הרצון לאכול, לשתות ולהנות מתענוגות העולם-הזה. נפש זו, כשהיא לעצמה, אינה רעה בהכרח, יש בה גם מידות טובות וכוח רב, שאפשר לרתום לקדושה.
\אולם היא בבחינת שור שצריך לשמור עליו שלא יגרום נזקים. ועליה אומרת התורה, שבהתחלה השור הוא "שור תם", שלא רגיל להזיק. כאשר יהודי נולד, השור הרוחני שנמצא בליבו הוא "שור תם" אין לו טבע רע. אומנם הוא כן רוצה ליהנות מהחיים, אבל לא מעוניין לעבור עבירות . לכן כש"הנפש הבהמית" נכשלת בעבירה, הרי זה בבחינת 'תם' – זו חריגה מהטבע הרגיל, וקל יחסית לשוב בתשובה על חטא זה.
הרעיון הזה נמצא גם במשפט המפורסם "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר 'ועמך כולם צדיקים'" )בנהדרין פרק י'(. יהודי, מטבעו, מחפש להיות צדיק ולא להיות רשע . את האופי הזה קיבלנו בתורשה מיעקב אבינו, כמו שנאמר "ויעקב איש תם יושב אוהלים" )בניגוד לעשיו שהיה "איש ציד איש שדה"(. כל יהודי הוא צאצא של יעקב, ובתור שכזה יש בו את התכונה הבסיסית של "איש תם". כאשר יהודי חוטא, אומרים עליו "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו" – זה לא הידיים של יעקב, זה לא מתאים לטבע של יהודי. נשאלת השאלה, אם כולם "צדיקים", איך ישנם "רשעים"? אם יהודי נולד עם טבע של איש "תם", איך ישנם אנשים מהסוג ה"מועד"? התשובה היא, שיהודי לא נולד "מועד", אלא הוא נגרר לכך. כמו ששור מועד מתרגל להזיק אחרי כמה פעמים, כך אדם מתרגל לחטוא אחרי כמה פעמים ו"נעשה לו כהיתר". בתחילה הוא נגרר לכך על ידי הסביבה והחברים, ואחר כך הוא מפתח סוג של התמכרות לחטאים.
זה דומה לנושא ההתמכרויות. יש אנשים שהתמכרו לדברים מסוכנים אבל הם בודאי לא נולדו כך. וכיצד עושים תשובה על מצב כזה? ובכן, הדרך להחזיר 'שור מועד' לדרגת 'תם', היא להרגילו שלא לנגוח. הרמב"ם מגדיר זאת כך: עד "שיהיו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח", אז חוזר השור להיות 'שור תם'. כך גם בעבודת ה': כאשר יהודי שב בתשובה שלמה על חטאיו, מזכך את "נפשו הבהמית" ומשנה באופן יסודי את ההרגלים הרעים שרכש עד שהוא מתרחק מהם, אזי הוא חוזר להיות "שור תם". עד שאם בא לידו הדבר שנכשל בו, כפי שאומרת הגמרא: "באותו מקום", שמזדמן לו אותו מצב שבו מעד ונכשל, ואינו חוטא, אזי פוקע ממנו הכינוי 'שור מועד' והוא שב להיות 'תם'. אך מה יעשה אדם שאינו מצליח לעמול על נפשו ולזככה עד כדי כך? כאן בא לעזרתנו דין נוסף בדיני השור: "שור מועד" יכול לחזור ולהיות "שור תם" אם עושים "העברת בעלות".
הרמב"ם פוסק, שאם השור המועד עבר לרשות אחרת, לבעלים אחרים, גם אז משתנה דינו לדין 'שור תם'. שכן כאשר יש לו בעלים חדשים, שמתייחסים אליו אחרת מדרך ההתייחסות של בעליו הראשונים, משתנה גם טבעו, עד שכבר אין לו טבע של שור מועד. כך גם בעבודת-ה', יהודי הרוצה לבטל מנפשו הבהמית את דין ה'מועד', יכול לעבור ל'רשות אחרת' – להשקיע את כל מהותו בעולם חדש של קדושה – בלימוד תורה, במעשים טובים, בעבודת התפילה. ואז, כשכל-כולו ברשות הקדושה – ממילא עוזבת אותו שליטת היצר באותם עוונות שהורגל בהם. כך יש בכוחו לשוב ל'תמותו', מלשון תמימות ושלמות, שהנפש הבהמית מתהפכת לטוב גמור, "כמו יצר טוב ממש".
כל אחד יכול וצריך לעשות "העברת בעלות" רוחנית. להפסיק להיות שקוע בהבלי העולם, ובמקום זאת לעבור לעולם של קדושה. כגון: במקום לקרוא ספרים ועיתונים לא כשרים, הוא מוסיף בלימוד התורה ובקריאת ספרי קודש. במקום לדבר רכילות ולשון הרע, הוא מנצל את הזמן לקרוא פרק תהילים ומוסיף בכוונת התפילה. במקום לדרוך על הזולת, הוא מתעסק בעזרה לזולת, אזי הוא גורם לשור הרוחני לחזור ולהיות "שור תם". אווירת הקדושה שבה הוא שרוי כעת, עוזרת לו לחזור למצבו המקורי והטוב ולהתרחק מהרגלים שליליים. הרמב"ם אומר בהלכות תשובה, כי התורה הבטיחה שסוף ישראל לעשות תשובה ומיד הם נגאלים. כי הטבע האמיתי של יהודי הוא טבע טוב, וזה רק עניין של זמן עד שהטבע הזה יתגלה וכולם יחזרו בתשובה שלימה, שתביא לנו את הגאולה השלימה במהרה בימינו, אמן!
(מבוסס על לקוטי שיחות לו/102)
