את ה'מודה אני' אי אפשר לטמא!
מאת הרב אברהם חזן
בסיום פרשת תצוה, הקב"ה מצוונו לעשות מזבח זהב, שיעמוד בתוך ההיכל ועליו תוקטר הקטורת. בפרשה הקודמת – תרומה, הקב"ה צוונו לעשות את מזבח הנחושת, שעליו הוקרבו הקרבנות. בסיום מסכת חגיגה, נאמר: על שני המזבחות הללו, שהם שונים משאר כלי-המשכן בכך שהם אינם מקבלים טומאה. כלי-המשכן האחרים יכולים להיטמא, אולם המזבחות, בעצם מהותם, אינם יכולים להיטמא לעולם. מבואר בספרי חסידות, שהמזבח רומז לנשמתו של כל אדם מישראל.
ידוע, שהציווי לבנות משכן לה', מלבד היותו ציווי כללי לכל עם-ישראל, יש בו גם פנייה לכל יהודי ויהודי 'להקים משכן' בליבו. יהודי נקרא לעשות מעצמו 'משכן', שבו ישרה ויתגלה אור ה'.
כשם שבמשכן הכללי יש כלי-קודש רבים, שבאמצעותם מתבצעת השראת השכינה, גם ב'משכן' הפרטי, באדם, יש 'כלים' שבהם הוא עובד את ה'. אלה המוח, הלב, הפה, הידיים, הרגליים וכו'.
יהודי נדרש להפעיל את מוחו בלימוד התורה; למלא את ליבו אהבת-ה' ויראת-ה'; לדבר דברי-תורה ותפילה בפיו; לקיים מצוות בידיו; ללכת ברגליו לדבר-מצווה; וכך הלאה. כאשר הוא משתמש באיבריו לעבודת ה', הוא עושה את עצמו 'משכן' לקב"ה.
קורה לעיתים ש'כלים' אלה 'נטמאים'. כשיהודי משתמש בשכלו, ברגשותיו ובשאר כוחותיו לדברים שאינם רצויים, הוא 'מטמא' אותם. זהו החטא המרחיקו מאור הקדושה. כדי לחזור ולהיות 'משכן' לה', עליו לעשות תשובה שמטהרת מחדש את 'כלי המשכן' שלו.
אך יש 'כלי' אחד שאינו יכול להיטמא – המזבח. המזבח הוא עיקרו של המשכן והוא מבטא את ההתמסרות המוחלטת לקב"ה ואת כיליון הישות העצמית באש האהבה לה'. כאן, בנקודה זו, אין הטומאה שולטת! המזבח מסמל את עצם הנשמה שבכל יהודי, את הנקודה היהודית שבו, שאינה מאבדת את טהרתה לעולם. נקודת היהדות אינה מושפעת מהתנהגותו של האדם, ממעשיו ומאורח-מחשבתו. בנקודה פנימית זו הוא נשאר תמיד קשור אל ה' ואינו רוצה ואינו יכול להיפרד מיהדותו.
אין זה משנה איזה ציפוי יש ל'מזבח' זה, ציפוי של נחושת או של זהב. 'נחושת' ו'זהב' מסמלים את שני הגורמים הכלליים שיוצרים ניסיון בעבודת-ה' – עוני ('נחושת') ועושר ('זהב'). אדם עלול לעבור על רצון-ה' בגלל פיתויי העושר או בגלל קשיי העוני. אבל כל זה הוא רק בחיצוניות הנפש. בפנימיותו של היהודי, בעצם נשמתו, הוא נשאר קשור עם ה'. ומבטיחה התורה, שבכוח תוקפה של הפנימיות, היא תגבר בסופו של דבר על החיצוניות, שאף היא תיטהר, ומתוך תשובה אמיתית יהיו ה'משכן' וכל 'כליו' זכים וטהורים.
הרבי כותב בספרו "היום יום": סדר היום- של יהודי- מתחיל ב"מודה אני", ואומרים זאת קודם לנטילת ידים, אפילו בידים טמאות. מפני שכל הטומאות שבעולם אין בכוחם לטמא ה"מודה אני" של יהודי. אפשר ש(הוא) חסר בזה או בזה, אך ה"מודה אני" נשאר בשלמותו.
יהודי חסיד סאטמר, נכנס ל"יחידות" אל הרבי מליובאויטש. וביקש ברכה מהרבי לזרעא חיא וקיימא. הרבי בירך אותו. ושאל אותו האם הרבי מסאטמר ערך לאחרונה התוועדות או "טיש". החסיד השיב כי אכן היה "טיש" לרגל "יארצייט" על רעייתו, והוא ערך סיום על מסכת חגיגה".
"ומה דובר בקשר לסיום מסכת חגיגה?" שאל הרבי. השיב החסיד: הרבי שלי דיבר על המאמר: 'פושעי ישראל מלאין מצות כרמון' דכתיב 'כפלח הרמון רקתך' ואמרו חז"ל: אל תקרי רקתך אלא ריקנין שבך". ועל כך שאל הרבי מסאטמר: איך ייתכן שפושעי ישראל יהיו מלאי מצוות כרימון?!" כאשר הרבי שמע את דברי החסיד, הרצין באחת. ואמר: "גם אני למדתי את הדברים", "וגם אצלי התעוררה שאלה, אבל בדיוק להיפך: אם הם 'מלאין מצוות כרימון' איך שייך לכנותם 'פושעי ישראל'?!"…
אנו למדים מכך לראות בכל יהודי עד כמה הוא מלא מצוות כרימון, ולעשות כל מאמץ, לקרב אותו ביתר שאת לקב"ה. ועי"ז נזכה לגאולה השלימה במהרה בימינו אמן.
