גאווה יהודית!
מאת הרב יקי רט
בתחילת פרשת השבוע אנו עדיין עוסקים בסיומו של הסיפור של בעל פעור, כאשר פנחס מקבל את ברכתו על מעשה הקנאות, ומשה מצווה לצרור את המדיינים ‘על דבר פעור’.
סיפור טראגי זה של בעל פעור, אשר גבה קרבן יקר של עשרים וארבעה אלף איש, ולולא קנאותו של פנחס היה ממשיך וגובה קרבנות נוספים, משאיר את חותמו לדורות, ועל סף הכניסה לארץ, כאשר מזהיר משה את בנ”י לשמור על כל המצוות, קלה כבחמורה, בלי להוסיף ומבלי לגרוע, מזכיר להם משה: “עיניכם הרואות את אשר-עשה ה’ בבעל פעור, כי כל-האיש אשר הלך אחרי בעל-פעור- -השמידו ה’ אלוקיך מקרבך”. גם הפסוק בתהילים מציין חטא זה “וַיִּצָּמְדו לְבַעַל פְעוֹר וַיֹאכְלּו זִּבְחֵי מֵתִּים”.
אופן עבודת בעל פעור הייתה משונה ומיוחדת מכל שאר סוגי העבודה הזרה. בעוד שאת כל האלילים יש לכבד, להקריב לפניהם קרבנות,וכדומה, אופן העבודה של בעל פעור הייתה בעצם ע”י הדבר הבזוי ביותר: עשיית הצרכים לפניו. וככל שהדבר יעשה בצורה בזויה ומאוסה יותר – הרי זה משובח. אף עובדי אלילים, אשר הסכימו לעבוד כל עבודה זרה שבעולם – מיאנו להשתתף בפולחן זה, כמובא במספר מקורות
במדרשי חז”ל. עובדה זו רק מגבירה עוד יותר את השאלה, מה הכח המושך בעבודה זרה זו, שהצליח להדביק בה רבבות מעם ישראל, ומשה רבינו רואה צורך מיוחד להזהיר דווקא מעבודה זרה זו.
הרב חיים שמואלביץ מסביר כי לעומת שאר עובדי עבודה זרה, אשר מאמינים כי יש בעולם הזה כח עליון, שאליו צריך לעבוד, אותו צריך לכבד, ומפניו צריך להיכנע, ואולי קיימים כוחות רבים כאלה לעומת האמונה היהודית הדוגלת באחדות הא-ל, באים עובדי בעל פעור ומצהירים כי אין בעולם הזה דבר מלבד מה שעינינו רואות. הכל מתחיל ונגמר בעולם החומר. אין מה למעלה ממך. הכל ‘ריאלי’.
כדי להביע את זה הם בונים לעצמם אליל רק כדי לבזותו, ולהצהיר בכך כי אין שום כח עליון. עולם החומר, אותו אנו רואים בעינינו, הוא קיים. כל השאר – דמיונות. לכן, אף עובדי עבודה זרה מובהקים לא יכלו להסתדר עם אמונה זו. שכן עובד עבודה זרה אחת רשאי לעבוד גם לעבודה אחרת, אך להשתתף בפולחן שכל עניינו ביטול האמונה בכח עליון – זה עומד סתירה ליסוד האמונה שלהם.
וזו הסיבה גם למשיכה הגדולה לבעל פעור. אין שום חוקים. אין שום הגבלות. יש סלידה למושל אחד בלבד, והוא: החופש. ובמילה אחרת: הפקרות. הכל מותר. אין שום קבלת עול. אין שום מחויבות לערכים.
חז”ל בפרקי אבות מדריכים אותנו: “רבי שמעון אומר, שלושה שאכלו על שולחן אחד, ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר “כי כל שולחנות, מלאו קיא צואה בלי מקום”. אבל שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משולחנו של מקום ברוך הוא, שנאמר “וידבר אלי זה השולחן, אשר לפני ה'”. לא לחינם בחרו חז”ל בביטוי ‘כאילו אכלו מזבחי מתים’, אשר לקוח מהפס’
בתהילים העוסק בבעל פעור: “וַיִּצָּמְדו לְבַעַל פְעוֹר וַיֹאכְלּו זִּבְחֵי מֵתִּים”.
רבי שמעון מלמדנו כי כאשר יושבים מסביב לשולחן, כאשר המרכז של החיים הוא האוכל, השולחן, התאוות החומריות, מבלי שום ערכים – הרי שזוהי בדיוק עבודה זרה של בעל פעור. לעומת זאת, כאשר
משתמשים באותו השולחן, באותה החומריות, כדי להיות מצע ובסיס לדברי תורה, הרי שאז המרכז שסביבו אנו מסובים הוא עולם הרוח,התורה, והחומריות רק משמשת אותו. התורה איננה מציבה כאידיאל את הפרישה מהשולחן, אלא את הפיכתו כבסיס לדברי תורה,והפיכתו מפולחן הפעור ל’שולחן אשר לפני ה”.
גם בדורנו, אף שיצרא דעבודה זרה בטל מן העולם, קיים לפעמים יצר של עבודה זרה של בעל פעור. סלידה למושל החופש. הכל מותר והכל חופשי, וככל שנפרוץ יותר גבולות – ‘הרי זה משובח’. אף כאשר זה מכוסה ועטוף בנימוסים ובמילים לבוהות ויפות, עלינו לדעת כי משה רבינו נקבר מול בעל פעור, כדי להורות לנו שאם לא הולכים בדרך הנכונה של תורת ה’ ויראת שמים, הרי שאנו נשארים מסביב לשולחן הפעור. ההידרדרות לעבודה זרה זו לא התחילה כרצון לע”ז, אלא החלה מפיתויים הדרגתיים שהובילו עד לתהום עמוקה זו. הספורנו מסביר כי משה רבינו בוחר לאזכר דווקא ארוע זה בנאומו, כדי להזהיר את אותם אנשים הסבורים ש’לי זה לא יקרה’. כי כך חשבו כלם כל אותם היהודים שפותו אחר עבודה זרה זו, ולבסוף נפלו ברשתה. מטבעו של אדם ליפול. אך אין להפוך חולשה לאידיאל ולגאווה. עלינו לבנות את
השולחן אשר לפני ה’, בנאמנות ובדבקות לתורת ה’, ובגאווה יהודית אמיתית!
