דבר תורה חיי שרה -אייכה

“אייכה”!

בפרשתנו נאמר “ואברהם זקן בא בימים”. מפרש המדרש: “יש לך אדם שהוא בזקנה ואינו בימים; בימים ואינו בזקנה; אבל כאן, זקנה כנגד ימים וימים כנגד זקנה”. הפירוש הפשוט הוא, שיכול אדם להיראות זקן אף-על-פי שהוא עדיין צעיר, ויכול אדם להיראות צעיר אף-על-פי שהוא כבר זקן.  ולכאורה מעלות אלה של ‘זקנה’ ושל ‘בא בימים’ הן שוליות ביותר לגבי אברהם אבינו, שעליו נאמר: “אחד היה אברהם”.  ועליו אומרים חז”ל כי היה הראשון ש”התחיל להאיר” ושממנו החלה התקופה של “שני אלפים תורה”?!

התשובה על כך: במשפט ‘זקן’ ו’בא בימים’ , מדובר על שתי מעלות שונות, בנפשו של האדם. ‘זקן’ זה שקנה חכמה, קנין החכמה בנפשו. ‘בא בימים’, הוא מילא את ימיו. הסבר הדבר: התואר “זקן” מתייחס לשלמותו האישית של האדם, שקנה לעצמו חכמה ודעת; “בא בימים”, זו פעולתו של האדם בעולם, מה שפעל ועשה בימי חייו. שני הדברים הללו מייצגים את שני התחומים, תורה ומצוות. התורה, זו שלמותו האישית של האדם, שקנה לעצמו דברי תורה. והמצוות, מה שפעל ויצר האדם בעולם, שכן מטרת המצוות לקדש את העולם הגשמי. גדולתו של אברהם הייתה בכך, ששתי השלמויות הללו נכללו בו, הן זו של ‘זקן’ והן זו של ‘בא בימים’, הוא היה שלם גם בקנייניו האישיים וגם במה שהיה עליו לפעול ולבצע בעולם. וזוהי בעצם המעלה המיוחדת שבאברהם, שאצלו היו שני המעלות גם יחד: שלימות בלימוד התורה, וביחד עם זה, גם קיום כל המצוות כולן.

מכיון ש’תורה’ היא מלשון ‘הוראה’, היא אמורה לשמש לנו כמורה דרך בחיי היום יום. וממילא מובן,  שמסיפור זה צריך להוציא מסקנות  לחיינו. ישנם סוגי אנשים השקועים בפעולות בעולם, ואינם חושבים כלל על עצמם ונפשם. וכן גם בכיוון ההופכי, ישנם אלו אשר לא חושבים כלל על הזולת, ועל יציאה ‘החוצה’ מעצמם. על כך באה ההוראה מפרשתינו, שצריכה להיות העבודה בשני הסוגים גם יחד “זקן” ו”בא בימים”.  והכח לכך ניתן מאבינו  אברהם, היהודי הראשון, אשר הצליח לאחד את שני המעלות גם יחד, ואנו בניו וצאצאיו צריכים גם אנו לפעול בצורה דומה.

הוראה נוספת מפסוק זה: אדם יכול לחיות הרבה שנים ולהיות “זקן”,  אבל השאלה האם הוא גם “בא בימים”. האם הוא נכנס ומילא כל רגע מהחיים שלו בתוכן חיובי. וזה החידוש של אברהם אבינו. הוא לא רק היה “זקן” בגיל 140, אלא גם “בא בימים”. הוא לא נתן לשום יום בחייו לעבור ללא תוכן. אברהם ידע שכאשר הקב”ה נותן לו עוד יום במתנה, הוא מצפה שיעשה עם זה משהו חיובי, שימלא ביום הזה את תפקידו עלי-אדמות. רק כך אפשר לעצור את הזמן, כי כאשר ממלאים את הזמן בתוכן, שכל יום מלא בתורה, מצוות ומעשים טובים, הוא לא “עובר” אלא המשמעות שלו נשארת וממשיכה גם הלאה. יתכן מצב שהזמן עובר, ואדם לא ממלא את הזמן בתוכן. הוא “מעביר את הזמן”. אדם כזה איננו “בא בימים”. אלא, אדם צריך להיות “בא בימים”. לבוא לתוך הזמן. למלא אותו בתוכן ובמשמעות. כל יום שעובר מנוצל, שהיום הזה לא יהיה לבטלה.

כאשר אדמו”ר הזקן היה במאסר, הגיע אליו אחד השרים המלומדים של רוסיה. הוא התחיל לחקור את אדמו”ר הזקן בנושאים פילוסופיים, ולשאול אותו שאלות מעמיקות מהתורה. אחת השאלות הייתה: אחרי חטא עץ הדעת, הקב”ה אומר לאדם הראשון “אייכה?”. וכי הקב”ה לא יודע איפה אדם הראשון נמצא? ענה האדמו”ר הזקן: שבכל זמן הקב”ה שואל כל אדם “אייכה?”, האם ממלא אתה את תפקידך בעולם. כאשר אדם נמצא בגיל מסוים – ונקב בגיל המדויק של אותו שר – שואל אותו הקב”ה “אייכה”? איפה אתה? מה עשית בכל השנים שנתתי לך? האם מילאת את הזמן וניצלת אותו כראוי?!  כאשר אנו מברכים ומאחלים לכולם שיזכו ל”אריכות ימים, זה לא רק הכמות של הימים, אלא גם האיכות של הימים. שהימים עצמם יהיו ארוכים, מנוצלים וממולאים בתורה ובמצוות.

בשנת תשל”ב, ביום הולדתו השבעים של הרבי מליובאויטש, הוא סיפר בהתוועדות, שהיו שהציעו לו, שיקח חופשה מעבודתו ויצא לנופש עם הרבנית.  ענה על כך הרבי: אם הקב”ה נותן עוד שנה, סימן שהוא נותן כוחות למלא את השנה הזו בתוכן ובמשמעות. ולכן אדרבה, דווקא כאשר מגיעים לגיל מבוגר יותר, סימן שצריך לעבוד עוד יותר. ואכן, באותה התוועדות הכריז הרבי על מבצע “71 מוסדות” הקמת 71 מוסדות חדשים במשך אותה השנה. ואכן חלק מרכזי בהתפתחות של בתי חב”ד בעולם,  היה דווקא בשנים הבאות, שאחרי גיל 70. בימים אלה מתאספים אלפי שלוחיו של הרבי מליובאוויטש בכנס אחים גדול בבית מדרשו של הרבי. השליחים המגיעים מכל העולם מדלהי שבהודו עד אלסקה שבאמריקה ומיוהנסבורג שבדרום אפריקה, עד אלמא אטה שבקזחסטן. כולם מתאחדים יחדיו להתחזק בקיום הוראותיו של הרבי, ולהכין את העולם כולו לקבלת פני משיח צדקנו.